25 בספטמבר 2016

מד רגשות

הדר בכיתה א'.

אחרי שנתיים בגן חובה הדר הולכת לבית-הספר. שנתיים עם צוות גן מיוחד במינו - יפעת ומזל, שעבורי הן התגלמות של אידאל חינוכי. ותיקות ומנוסות, מלאות הנעה והנאה במקצוע כל-כך שוחק ולא מוערך בישראל 2016. כבוד הילד וראייתו במרכז, כיחיד במינו מתוך קבוצה, הם העוגן של הראיה החינוכית שלהן. מחבקות ומכילות, אוהבות את הילדים ואוהבות את העשייה שלהן. אחרי גן כזה מיוחד המעבר לבית-הספר הוא בהחלט לא פשוט.

כל הילדים נולדים רגישים. כל אחד מתפתח אחרת, מי רגיש יותר ומי פחות. ילד ילד והרגישות שלו.
הדר שלי רגישה במיוחד לתחושות, לאמירות, להתנהגויות. אני שואלת את עצמי לא פעם מה יותר - האם הדר יותר רגישה לסביבה או שאני יותר רגישה להדר. תשובה חד משמעית עוד אין לי.

לכן הכניסה של הדר לבית-הספר לוותה בחששות יותר גדולים. השנתיים האחרונות בגן היטיבו איתה. היא התבגרה, פיתחה בטחון עצמי, למדה לכתוב, לקרוא. כל הסימנים הראו שהשארתה בגן שנה נוספת הייתה שיקול מושכל ונכון. ההסתגלות למקום חדש תהיה מבחן למציאות.

מציאות הטיפולים ברמב"ם המשיכה כל התקופה הזו כרגיל. בחודש מאי האחרון, אחרי הפסקה של חצי שנה במהלכה המתנו לשיניים מתנדנדות שינשרו, חזרנו לביקורת אצל פרופ' אייזנבוד. התקבלה החלטה על ניסיון נוסף בטיפול ב"פלטה". הפסקתי מזמן לספור כמה "פלטות" כבר הרכיבו ופירקו להדר בפה.

באותה שיחה עם פרופ' אייזנבוד הוא הביע ספק ביעילות הטיפול ב-100%, אך לדעתו אין סיבה שלא לנסות. השיניים הקבועות, העליונות הקדמיות, בקעו בזווית לתוך חלל הפה. ה"פלטה" הקודמת לכאורה אמורה הייתה למנוע את זה, ולגרום לשיניים לבקוע בצורתן הנכונה, אך היא לא הצליחה. מטרת הפלטה החדשה היא ליישר את זווית השיניים, המשך הרחבה של הלסת והכנת הפה לניתוח השתלים שצפוי עוד כשנה. החשש של פרופ' אייזנבוד הוא מהמשך נסיגת הלסת וצורך נוסף בניתוח בלסת עצמה. הפלטה החדשה אמורה למנוע את זה.

קבענו תור ליולי. תחילת החופש הגדול. אחרי תלאות בירוקרטיות נוספות של טופס ההתחייבות מקופת החולים (נראה שזה לעולם לא יגמר ולעולם לא אצליח להתרגל לזה) הגענו למדידות בחיפה. הדר צלחה את המדידות בגבורה. הרגשתי את הבגרות שלה וההשלמה עם הצרכים הרפואיים להם היא נדרשת. האחיות שלה שהתלוו לטיול שלנו ראו בה גיבורה לא פחות. התור המיידי שנקבע לנו להרכבת הפלטה היה לתחילת חודש אוגוסט, שלושה ימים לפני התאריך בו הייתי צריכה ללדת, לכן כבר באותו רגע ביקשנו לדחות את התור לסוף אוגוסט. קבעו לנו תור ב-30 באוגוסט, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים.

לאחר שילדתי בתחילת אוגוסט התמונה בראש הייתה לנו יותר ברורה. לי היה ברור שאני לא אקח את הדר יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים להרכבת "פלטה". הכאב וההסתגלות של הפה למכשור החדש לא יכולים לבוא במקביל לפתיחת שנה חדשה, במקום חדש וכל-כך שונה ממה שהייתה רגילה אליו. התקשרתי והשארתי הודעה שלא נגיע ושישלחו לנו זימון עם תאריך חדש. לשמחתי, או לא, טרם קיבלנו אחד.

ליועד היה ברור משהו אחר. יועד קיבל מבחינתו את ההחלטה שאין צורך כרגע שוב במכשור בפה. מבחינתו, כשיש ספק - אין ספק. אם פרופ' אייזנבוד הטיל ולו ספק קטן בהצלחת הטיפול אז אין צורך לגרום להדר עוד עוול. אני לא שלמה עם המחשבה הזו שלו, אך העובדה שטרם קיבלנו זימון חדש ממחלקת פה ולסת עוד לא מטרידה אותי.

ב-1 בספטמבר הדר התחילה ללמוד בכיתה א'. באותו ערב לאחר התלבטות ארוכה יצרתי קשר עם מחנכת הכיתה. מאחר שאני מגיעה מתחום ההוראה והדר היא הבת השנייה שלנו, הנחתי כי טלפון של הורה ביום הראשון ללימודים יכול להיות שיקול נכון או טעות טקטית, תלוי ברמת החשיבות של השיחה ובעיקר תלוי מאוד במורה. מבחינתי זו הייתה שיחה חשובה ולכן גם יצרתי קשר. שיתפתי את המורה בכל הנוגע לעניין השפה השסועה, כשהעיקר עסק בטיפולים האורתודונטיים אותם היא עוברת בממוצע של אחת לחודש. ציינתי גם בקצרה שהדר היא ילדה רגישה, אבל שמתי דגש על רגישות הנובעת מהצרכים להם היא נדרשת מגיל אפס והאופן בו חייה מתנהלים מהיום שנולדה. ילדה רגילה אך טיפולים לא שגרתיים.

שלושת הימים הראשונים עברו בחיוכים ובשמחה. אמירות של "כיף" היו מסכמות את היום. הייתי מופתעת וגאה. שידרתי שהכל כרגיל, אך לרגע לא השליתי את עצמי שהמצב לא ישתנה. האסימון עוד עלול ליפול בהמשך. הדר נפרדת ממני בשער בית-הספר ונכנסת פנימה שמחה ומחייכת. אותה הדר שגם לאחר חופשת פסח האחרונה, כשהיא בת 6 וחצי, בכתה בכניסה לגן כי היא רוצה הביתה, בכי חנוק ועצור שמעורר בי הכל פעם מחדש את אותו כאב לב. בכי שאני לא מצליחה להתרגל אליו. אולי כי האחיות שלה לא בוכות בפרידות בבוקר, אולי כי זו הדר הכל-כך רגישה ושאני רגישה כלפיה.

ביום הרביעי ללימודים חל השינוי. בכי בשער בית-הספר. לא רוצה להיכנס, רוצה הביתה. ככל שהעמקתי בחקירות מה קרה, הדר משתתקת יותר. המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש: קושי חברתי? קושי לימודי? המורות מאיימות מדי? שאלות שסביר להניח שכל אמא תשאל את עצמה על הילד שלה שרק נכנס למקום חדש. אבל אני לא כל אמא והדר היא לא כל ילדה. אני אמא רגישה במיוחד לילדה רגישה עוד יותר. שתינו רוצות התייחסות בכפפות של משי כי שתינו מיצינו את כפפות הגומי של הרופאים.

שיחות בבית, שיחות באוטו. הדר לא משתפת פעולה ולא מספרת. אחותה הגדולה שלומדת איתה באותו בית-ספר מספרת לי שהיא בוכה בהפסקות. כשהדר יוצאת בסוף יום הלימודים לאוטו היא לא שמחה. זו לא הדר שאני מכירה. אין אמא שזה לא ידאיג אותה, יתסכל אותה ויגרום לה לפעול. המחשבות לא מפסיקות לעבור בראש. אני תוהה איפה הרצון של הדר לתשומת לב מצדי ואיפה הרצון והצורך שלה לתשומת לב בבית-הספר.  להדר אני משדרת את החוזקות שלי. מבפנים אני נאכלת. אני אמא שאגן עליה בכל דרך, אבל לא תמיד המערכת תאפשר לי לעשות את מה שנראה לי הנכון ביותר.

הרבה פתרונות יש לי, לא בטוח שהם יתקבלו בהבנה בבית-הספר אך אעשה הכל בכדי להשיג אותם. דבר אחד אני בהחלט יודעת שחייב להתקיים: המורה של הדר צריכה להיות אישיות רגישה מטבעה ורק ככה תדע איך להתמודד עם שתינו.

כן פלטה, לא פלטה - עם כל המשמעות של זה, בשבוע אחד זה הפך להיות דבר שולי. ההתמודדות החדשה שהדר נדרשת אליה מעסיקה אותי לא פחות, ואם אהיה כנה אפילו יותר, מכל דבר אחר אליו אני נדרשת. הפלטה תצטרך לחכות. אני מניחה שדווקא אליה הדר תוכל להסתגל הרבה יותר מהר. שתינו כרגע לומדות להתמודד עם כיתה א', כל אחת מזווית הראיה שלה על החיים.