משבר אמון

השעה קצת אחרי חצות הלילה ונראה שהיום שהדר ואני עברנו פשוט לא רוצה להסתיים.

הבוקר, כשהדר ואני התחלנו את הנסיעה לחיפה, ידעתי שזו תהיה נסיעה שונה באופיה - מהרבה סיבות. חלקן אני בוחרת בשלב הזה עוד לא לשתף.

ניסיתי לצייר לעצמי תמונה של עוד נסיעה לרמב"ם, כמו שאני רגילה בשנתיים האחרונות. לא להאמין שעברו שנתיים מאז שהטיפול האורתודנטי התחיל.

הפקק הרגיל לא היה, ובשבילי זה היה סימן מצוין, כי גם ככה יצאנו באיחור מהבית.

חשבתי איפה אמצא חניה בקרבת בית החולים.

חשבתי על התמונה המשותפת של הדר ושלי שאנחנו תמיד מצטלמות לפני או אחרי הטיפול ואני מעלה לעתים לפייסבוק. חשבתי מה אני עושה עם אחותה הקטנה של הדר, שהצטרפה אלינו לנסיעה, אם הדר תתעקש לשכב עליי יחד על כיסא הטיפולים.

חשבתי מה עובר להדר בראש שהיא כל-כך שקטה ולא מדברת בלי סוף כמו שהיא יודעת, לא צוחקת בקול. על זה שאין לה תאבון. על זה שהיא בעצם במתח.

ניסיתי לשיר איתה שירים שהתנגנו ברדיו. לא הצלחתי.

ניסיתי לשחק איתה משחק בלמצוא מכוניות בצבע מסוים. לא הצלחתי.

נתתי לה את הטלפון שתשחק קצת. היא לא רצתה.

הראיתי לה איך ניידת משטרה עוצרת נהג אחרי שכרזה לו. זה פשוט לא עניין אותה.

נסיעה לא קצרה עם השתיקה הרועמת של הדר והצחוק המתגלגל של הקטנה.

הסברתי להדר שוב, בדיוק כמו שהסברתי לה בימים האחרונים, שזה הטיפול האחרון שלנו ברמב"ם לתקופה הקרובה. אנחנו מגיעות, פרופ' אייזנבוד יוריד לה את הטבעות שיש לה בפה, וסיימנו עם הטיפול. סביר להניח שלא נחזור לשם יותר. בקרוב.

הדר שוב שאלה אם הרופאה שטיפלה בה בפעם האחרונה תוכל להוריד לה את הטבעות ואני עניתי לה שאני לא יודעת. ביקשתי שד"ר מארי כהן היא זו שתקבל אותנו, אבל עד שלא נגיע לא נדע.

הדר פגשה בד"ר כהן בחודש מאי, כשהגענו לרמב"ם בעקבות חוט ברזל שהשתחרר מהטבעות ופצע אותה בלחי. ההגעה לרמב"ם הייתה כעזרה ראשונה, לא מתוכננת, וזה בעקבות נפיחות שנוצרה בלחי. עזרה ראשונה מרחובות לחיפה נשמע אולי מוזר, אבל ככה זה היה. אילוצי העבודה של יועד הביאו לכך שהדר ואני נסענו לראשונה מזה שנתיים בלעדיו. 

ד"ר כהן קיבלה אותנו במחלקה ונוצר חיבור טבעי ומיידי. הדר לא התנגדה לה ושיתפה איתה פעולה לאורך הטיפול שקיבלה. כנראה הרופאה הותירה עליה רושם כי הדר ביקשה מאותו ביקור שהיא תטפל בה.

אותה נסיעה הייתה כל-כך חיובית עבור שתינו, שלא באמת פחדתי מעוד נסיעה בלי יועד. אמנם נקלענו למצב מורכב בכל הקשור לטיפול בהדר במחלקה של פרופ' אייזנבוד, אך לא זה מה שהרתיע אותי. אני יכולה רק להגיד כרגע כי הפוסט שהעליתי בחודש ינואר האחרון הנו רק קצה הקרחון.

קצת לאחר מחלף נתניה שעל כביש החוף הטלפון צלצל. חשבתי שיועד בטח רוצה לדעת אם הגענו. המסך הראה "איילה - רמב"ם". על הקו היה פרופ' אייזנבוד שאמר כי קיבל את המייל ששלחנו הבוקר ורק רצה לוודא שהדר בצום. אמרתי לו כי הדר לא בצום, בדיוק כפי ששוחחנו אתמול בטלפון, מאחר שהורדת הפלטה לא דורשת הרדמה כללית. פרופ' אייזנבוד חזר על השיחה שלמעשה כבר ניהלנו יום קודם, ואמר שמאחר שהדר לא משתפת פעולה בטיפול היא לא משאירה ברירה. ביקשתי ממנו לסיים את השיחה מאחר שאני נוהגת ולא מעוניינת שהדר תיחשף לשיחה, ונדבר על הנושא לכשנגיע. פרופ' אייזנבוד המשיך כי אינו יכול לבצע טיפול שלא בהרדמה. שאלתי אם ד"ר כהן נמצאת על מנת שהיא תבצע את פעולת הורדת הטבעות, כפי שכבר ביקשתי. פרופ' אייזנבוד אמר שהיא איננה ולפיכך הוא יבצע את הפעולה, וחזר והדגיש שעל הדר להיות בצום. שאלתי אותו אם ד"ר כהן תהיה מחר, כי על אף שעברנו את מחצית הדרך לחיפה, אני מוכנה להגיע שוב מחר. פרופ' אייזנבוד התעלם מהשאלה שלי וזאת על אף ששאלתי שוב ושוב.

הרגשתי שאני מנהלת שיח חרשים ואמרתי לו כי אני כרגע בוחרת לסיים את השיחה ולאחר התייעצות עם יועד אעדכן בנוגע להגעתנו. בשיחה עם יועד קיבלנו החלטה שאנחנו חוזרות הביתה. נחשוב בהמשך איך אנחנו ממשיכים מכאן.

אמרתי להדר, באזור חדרה, כי דרור לא יכול לקבל אותנו היום ואנחנו חוזרות הביתה. אותה הדר השותקת והלא אוכלת, ביקשה את הכריך, הפירות, המיץ.

תוך כדי שאני מחפשת מקום להסתובב הדר שאלה למה דרור כל-כך רוצה שהיא תהיה בצום. עניתי לה שדרור, כרופא, חושב שהכי טוב לטפל בה בשיניים כשהיא תחת הרדמה, והרדמה דורשת צום. אבא ואמא חושבים שאין צורך בזה. הדר המשיכה ואמרה - ואתם קובעים עליי לא הוא...

בשלב הזה התחלתי לבכות. בשקט.

מה אכפת לי, הדר ממילא לא רואה, וכל-כך עסוקה בלצחוק.

היא לא באמת תדע שאמא שלה אולי כרגע נשברה.

נשברה אבל לא נכנעה.