"אתם לא תעזבו את בית-החולים עד שלא תהיה התחייבות או תשלום כספי עבור הטיפול".
במשפט הזה, שנאמר לי אתמול, יצאו ממני כל הכעסים שאני אוגרת בתוך תוכי כבר חמש שנים.
מהיום שהדר נולדה, עבורי, היא ילדה עם צרכים מיוחדים. לא במובן היבש של המילה, כפי שאני מכירה אותה ברמה האישית כמורה לחינוך מיוחד. אמנם אני לא מצפה שכל אחת מהבנות שלי תהיה דומה לשניה, לחלוטין לא. אבל הדר גדלה עם חוויות שונות משל אחיותיה. החוויות שלי כאמא הן חוויות שונות משל אחרות, וכן, אני רואה את עצמי כאמא עם צרכים מיוחדים. בשורה התחתונה, לא כל אמא מוצאת את עצמה כותבת על רגשות שהיא חווה דרך הילד שלה.
לאחר תקופה ארוכה של דחיית הטיפול בהדר, עוד מהקיץ, במחלקה האורתודונטית של בית-החולים רמב"ם, הגענו אתמול לטיפול שיניים שנערך בטשטוש (הרדמה חלקית). אני לא רוצה לפרט למה הטיפול נדחה מחודש יולי (2014), אבל גם לזה הצטרפו סיבות רבות אשר יצרו את הכעס שהצטבר בתוכי.
הגענו לחיפה (מרחובות) בשעה 09:00, כפי שנדרשנו, על-מנת שהדר תכנס ראשונה. טיפול בטשטוש דורש להיות בצום ואם למבוגרים זה יכול להוות קושי - על אחת כמה וכמה לילדה בת חמש. הגענו מצוידים בטפסי התחייבות אשר גם עבורם נלחמתי לא מעט בחודש האחרון, לקבל את שמגיע לנו. טופס ההתחייבות כלל בדיקת רופא, הרדמה וטיפול שיניים.
מבחינת מזכירת המחלקה הדבר לא סיפק והיא דרשה שקופת-החולים תשלח טופס התחייבות (טופס 17) עם פירוט לגבי הטיפול שיעשה. בו ברגע התקשרתי למזכירת קופת-חולים מכבי, בה אנו מבוטחים, והמזכירה אמרה שתעשה כל שביכולתה שעד השעה 12:00 ישלח טופס מפורט.
בשעה 09:30 הדר נכנסה לטיפול. הזכרתי לאורך הבלוג את סערת הרגשות המלווה אותי כאמא לפני כל טיפול בפה של הדר; כשמדובר בטיפול שנעשה בטשטוש הסערה גדולה יותר.
בשעה 10:00 לערך מזכירת המחלקה ביררה מולי אם יש חדש בנוגע לטופס ההתחייבות. ציינתי בפניה שוב שעד 12:00 הכל יטופל. התשובה לא מצאה חן בעיניה ואמירות שונות החלו לעלות בפניי. לכולן הגבתי בקור רוח. יתרה מזאת, ציינתי שאם יהיה צורך שנשלם מכיסנו, נעשה זאת, ושתסיר דאגה מליבה. אך המזכירה לא הרפתה, המשיכה ואמרה שמדובר בטיפולים יקרים ולהבא לא תכניס אותנו לטיפול בטרם יגיע הטופס הנדרש. עוד העירה לי על כך שהגעתי לא מאורגנת (מכריי יודעים שזה לא באמת מעליב אותי כי אני בהחלט ידועה בזה, אך הפעם זה לא היה רלוונטי) וחסרת אחריות.
וכך, כשכל מה שרציתי זה לחבק את הדרי, כשהמזכירה אמרה לי את המשפט בו פתחתי - הכל פרץ החוצה. הרמתי עליה את הקול באופן שלא השתמע לשני פנים; אני מניחה שגם בקומה הראשונה שמעו אותי. הרגשתי בדממה שמסביבי למרות שהמקום המה אנשים. הטחתי בה את כל מה שאני נושאת בתוכי על האופן בו דברים מתנהלים במחלקה, מבחינת הסדר והארגון; ההמתנות הארוכות לטיפולים, אשר לא פעם גרמו לנו לחזור הביתה ללא כל טיפול, ואנו לא גרים מעבר לפינה; על כך שאני מלאת הערכה וכבוד לרופאים המטפלים בבת שלי, אך לא רק בכך הדברים אמורים. האשמתי את עצמי בפניה שאני לא נוהגת בחכמה. שהדר מטופלת במחלקה הזאת מיום היוולדה, כבר יותר מחמש שנים, ואני זו שמבחירה מגיעה כל חודש למקום הזה שגורם לי לכל-כך הרבה כעס ועצב מהרבה סיבות; דברים שאזרתי אומץ והעליתי, בעבר, על הכתב בפני פרופ' אייזנבוד. חזרתי ואמרתי שעד 12:00 הכל יסודר. ברגע אחד גם אמרתי שהגיע הזמן שיערכו בדק בית על המתרחש אצלם, ושאני משערת שאוכל למצוא טיפול רפואי הולם לבתי, עם יחס רגיש יותר, בבתי-חולים אחרים בארץ. בכך סובבתי את הגב והמשכתי לצפות להדר שתצא.
הטיפול של הדרי תוכנן לטיפול מורכב. טיפול משולב של רופאת שיניים מהמחלקה, ד"ר יעל פרי, ופרופ' אייזנבוד. עם ד"ר פרי נפגשנו לראשונה בחודש אוקטובר והיא עשתה עליי רושם מאוד נעים. הרוגע והשלווה שהקרינה להדר נטעו בי תחושה חיובית. ד"ר פרי למעשה הציעה שטיפול שיניים שהדר נזקקה לו יעשה בטשטוש על-מנת להקל עליה. מדובר בטיפול כואב לילדה קטנה. לראשונה הסכמנו לנסות טיפול מסוג זה. ד"ר פרי פירטה בפנינו מה הטיפולים הדרושים והם צוינו במכתב הסיכום שקיבלנו באותו ביקור. על-סמך הטיפולים הללו דרשנו את טפסי ההתחייבות מקופת החולים שלנו.
ב-10:45 מזכירת "מכבי" פיקססה את טופס ההתחייבות המפרט את הטיפולים.
קצת לפני 11:00 עודכנו שד"ר פרי סיימה עם הטיפול וכרגע פרופ' אייזנבוד ממשיך עם הטיפול האורתודנטי (עודכנו באותו בוקר בתכנון שלו). מזכירת המחלקה שוב קוראת לי ומבקשת להראות לי את הטיפולים שנעשו, תוך כדי שהיא מציינת בפניי כי טיפול אחד, עקירת שן, לא צוין בטופס ההתחייבות שהגיע וכי עליי ליצור קשר עם קופת החולים. אמרתי לה כי הקופה שלחה בדיוק את מה שתוכנן וביקשתי לראות את התיק הרפואי של הדר. כשהמזכירה ניגשה והביאה את התיק אכן לא צוין שם כי מתוכננת עקירת שן. הזעם שהיה בי קודם הציף אותי בשנית. המחשבה שנעשה טיפול בפה של הדר ללא ידיעתנו, מתוך הנחה שנקבל את זה כמובן מאליו, הרתיחה אותי. אמנם הטיפול היא בטשטוש, אך הדבר לא מקנה להם את האפשרות לעשות זאת. דרשתי לראות את ד"ר פרי שתתן לי הסבר על הטיפול.
ד"ר פרי הסבירה לי בהגיון את הרציונאל שעמד מאחורי עקירת השן (שן שהייתה כלואה ובעזרת הפלטה "השתחררה" קצת, אך הייתה רקובה ועלולה הייתה לגרום לדלקת ליתר השיניים). הבהרתי לה (בנועם) כי היה עליהם לעדכן אותנו בטרם בוצעה הפעולה. היא הסכימה איתי.
פניתי למזכירה והבהרתי כי מאחר שהטיפול נעשה ללא הסכמתי או ידיעתי, כרגע האחריות לגבי טופס ההתחייבות מוטלת עליה.
ב-11:10 לערך הדר סיימה את הטיפול. הפלטה הקבועה שהייתה לה בלסת העליונה הוסרה, ובמקומה כרגע מעטרות את שיניה "טבעות" (או "קוביות"). בשלב זה הדר עדיין הייתה רדומה ועודכנו כי יכאב לה במשך כמה ימים.
לאט לאט הדר התעוררה ודרשה בבכי וכאב מאבא שלה, שישב איתה, לקרוא לי להיות איתה.
הדר בכתה מכאב. דרשה ממני שאקרא לדרור (פרופ' אייזנבוד) שיוריד לה את הפלטה החדשה. היא לא רוצה אותה וכואב לה מאוד. תחושת החוסר אונים שמלווה אותי כל פעם מחדש כשלהדר כואב ננעצה בי שוב חזק. חיבקתי, נישקתי ורק אמרתי לה עד כמה היא גיבורת-על. נתתי לה את בובת הפוני הקטנה שקניתי יום קודם במיוחד לקראת הטיפול. שאלתי את הדר אם היא רוצה גלידה והיא מלמלה שרוצה בטעם שוקו, וניל עם פצפוצים ומנגו. באותה דקה התקשרתי לסבתא שלה שמומחית בפתרון בעיות מסוג כזה.
ב-12:30 יצאנו מבית-החולים לסופר הקרוב לקנות גלידה "זמנית". לפעמים גיבורות-על צריכות ויכולות לאכול רק גלידה.
הכאב של הדר לא חלף אבל נראה שקצת נשכח.
הכאב שלי ממשיך לפעום ולא נראה שיצליח לדעוך בקרוב. עבורו אצטרך קצת יותר מגלידה.
