חודשים רבים לא כתבתי כאן פוסטים חדשים, לפחות לא על הסיפור האישי שלנו.
אולי נוצר הרושם שאין משהו מיוחד לספר, אבל זה לא מדויק.
האמת היא שהחיים שלנו מלאים - גם בענייני היום-יום, עם כל הילדים במשפחה וכמובן גם עם אוּרי, וגם בעניינים הקשורים לשסע. לא מדובר בדרמות גדולות כמו ניתוח שפה או ניתוח חך, תודה לאל, זה כבר מאחורינו. מדובר בטיפולים שגרתיים שהפכו כבר לחלק רגיל של חיינו ואולי אנחנו מעדיפים לא לעשות מהם עניין - אחרי הכול, כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, הרי עם כל ילד יש התמודדויות, פעם זה זקוק לקלינאית תקשורת ופעם זו זקוקה לבדיקה רפואית וכן הלאה, ואנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות ההורית ואת כל המטלות הנלוות אליה. ובכל זאת, יש לא מעט התעסקות בכל מה שקשור לשסע, והיום אני שמחה לספר על שני צעדים שעשינו לאחרונה, אולי הם קטנים אבל עבורנו הם מאוד חשובים.
צעד ראשון: הטיפול האורתודונטי. כבר קרוב לשנה וחצי שאוּרי מטופל במרפאת חך שסוע בבית חולים "רמב"ם" בחיפה, וממש כמו שאיריס מספרת כאן מדי פעם על הטיפולים שעוברת הדר, גם אנחנו מתמודדים עם אותם דברים בדיוק: נסיעה ממושכת ומתישה (בממוצע אחת לחודש) לבית החולים, המתנה ארוכה ומתישה עוד יותר במסדרונות בית החולים, כניסה לחדר הטיפולים, לפעמים במצב רוח סביר, לפעמים בהתנגדות, לפעמים בבכי וצרחות, טיפול כזה או אחר ו... הביתה, עם עוד פלטה ועוד הנחיות. לא כתבתי מילה על כך לא מפני שזה לא היה קשה, אלא דווקא בגלל שהיה כל כך קשה. לא רציתי לייאש את ההורים שעוברים את זה במקביל אלינו או שיעברו את החוויה בעתיד.
אוּרי כיום עם שתי פלטות בפה. האחת עליונה, קבועה, שמוציאים רק במרפאה בזמן הביקורת (מוציאים זה תיאור עדין למה שבאמת קורה שם: עוקרים את הפלטה בכוח משום שהיא מחוברת בשתי טבעות מתכת שמודבקות על השיניים העליונות), מכוונים את הקפיץ הגורם לפלטה ללחוץ את השיניים העליונות קדימה, שילחץ יותר, ומחזירים את הפלטה למקומה (שוב, לשון נקייה: הרופא מכניס את הפלטה בכוח למקומה לקול מחאותיו של אוּרי, במקרה הטוב).
הפלטה השנייה, שנוספה רק לפני כמה חודשים, יושבת על הלסת התחתונה ונשלפת ממנה בקלות. מטרתה רק להרחיק בין השיניים העליונות לתחתונות - היא יוצרת מעין הגבהה על הטוחנות התחתונות, כך שבסגירת הפה לא יהיה מפגש בין השיניים העליונות לתחתונות וכך החותכות התחתונות לא יפריעו לחותכות העליונות לעבור קדימה. פרופ' אייזנבוד החליט להוסיף אותה לאחר שראה שהפלטה העליונה אמנם דוחפת את השיניים העליונות קדימה, אבל הן נתקעות מאחורי השיניים התחתונות, שמפריעות להן לעבור ובכך מקבעות את מצב המנשך ההפוך.
הפלטה התחתונה אמנם נשלפת בקלות, כך שאין שום קושי להכניס אותה לפה ולהוציאה ממנו, אך גם לה חיסרון משמעותי: בגלל שהיא כל כך ניידת, מצטבר תחתיה לכלוך באופן תמידי ואנו חייבים לשטוף אותה ואת הפה אחרי כל אכילה. מי שזוכר איך זה לגדל ילד בן ארבע (עוד מעט חמש) ודאי מסוגל לדמיין את ההשלכות. שטיפה אחרי כל אכילה!!! וכמובן לצחצח ביסודיות את השיניים וגם את הפלטה כמה פעמים ביום. לא פשוט בכלל. לזכותו של אוּרי ייאמר שהוא התנהג באומץ רב לאורך כל הטיפולים וגם הפגין בגרות רבה והתרגל אפילו בגן לגשת לשטוף את הפלטה לבד בכיור.
בקיץ האחרון נשברה הפלטה התחתונה בתוך הפה של אוּרי. אחד מחוטי המתכת המקשרים בין החלקים נשבר ולא ניתן היה להשתמש יותר בפלטה. בלית ברירה קבענו תור נוסף למרפאה, נסענו עם אוּרי, שוב למדוד את הפה (עם מגש פלסטלינה המוכנס לפה ויוצר את תבנית השיניים לצורך ייצור הפלטה), שוב לחזור אחרי שבוע ולקבל פלטה חדשה. עמדנו גם בזה. שמחנו שלפחות עכשיו הפלטה חדשה ומבריקה ובטח תחזיק מעמד לפחות כמה חודשים.
בשבוע שעבר, בערב ראש השנה, אוּרי מודיע לי: אימא, הפלטה שוב נשברה. ממש באותו המקום כמו הקודמת. רק חודש וחצי היא החזיקה מעמד. הפעם זה קרה בערב חג ולא יכולנו לעשות דבר. אוּרי קיבל חופשה מהפלטה ואנחנו - מהשטיפות והצחצוחים המיוחדים. אחרי החג התקשרנו למרפאה והתברר כי פרופ' אייזנבוד לא יהיה השבוע. החלטנו להמתין לתור שיש לנו ממילא בסוף החודש. בינתיים נהיה בלי הפלטה, לא נורא.
אבל, אחרי כל התלאות, ערן בודק לאוּרי את הפה ומגלה שהשיניים החותכות העליונות בעצם עברו את הקו של התחתונות. אנחנו נזהרים שלא לשמוח יתר על המידה, אבל... נדמה לנו שהפלטות עשו את העבודה. אולי, אולי, נוכל בקרוב לסיים את כל סיפור הטיפול האורתודונטי ולעבור לדבר הבא (מעבר לפינה מחכה ניתוח, אנחנו לא ששים למהר אליו אבל כמה נשמח לסיים עם הטיפול הנוכחי!!); והכי חשוב: המנשך ההפוך כנראה בדרך הבטוחה להסתדר סופית.
צעד שני: השמיעה. מזמן לא היינו בבדיקה שגרתית אצל רופא אא"ג, או בבדיקת שמיעה. עברנו מספיק עם הכפתורים ועניינים נוספים. בסוף החופש הגדול חשבתי שהגיע הזמן, ועם תחילת שנת הלימודים אני מגיעה עם אוּרי לרופא אא"ג חדש בקופת החולים. הבדיקה קצת מתישה, אבל הבשורות טובות: האוזניים במצב מצוין. האם צריך לעשות בדיקת שמיעה, אני שואלת את הרופא בהיסוס, והוא בודק במחשב וממלמל, כן, לא עשיתם כבר הרבה זמן, אפשר לעשות.
אתמול היינו בבדיקה. אותו מכון שאנחנו הולכים אליו תמיד, אותה קלינאית תקשורת נחמדה שבודקת את אוּרי בכל פעם, רק הבדיקה משתנה כי הילד גדֵל. אני יושבת ליד אוּרי בחדר האטום. אוּרי עובר את הבדיקה. אנחנו יוצאים ומקבלים את הבשורה הענקית: לראשונה בחייו, השמיעה של אוּרי תקינה. אני זורחת, נרגשת כל כך, זו הפעם הראשונה שהשמיעה תקינה לגמרי! גם אוּרי זורח: הוא מקבל מדבקה וכמו שהבטחתי לו, אנחנו חוזרים הביתה באוטובוס.
כל הדרך הביתה אני יושבת ליד הבן המתוק שלי, עוד מעט בן חמש, שמחזיק במעקה האוטובוס, מתבונן דרך החלון ומדבר ללא הרף. ילד מתוק, חכם, ואני לצידו, במסע הזה, הכל כך קשה לפעמים, כל כך ארוך ופתלתל, אבל הנה, שני צעדים קטנים שעבורנו הם בשורה גדולה.
אולי נוצר הרושם שאין משהו מיוחד לספר, אבל זה לא מדויק.
האמת היא שהחיים שלנו מלאים - גם בענייני היום-יום, עם כל הילדים במשפחה וכמובן גם עם אוּרי, וגם בעניינים הקשורים לשסע. לא מדובר בדרמות גדולות כמו ניתוח שפה או ניתוח חך, תודה לאל, זה כבר מאחורינו. מדובר בטיפולים שגרתיים שהפכו כבר לחלק רגיל של חיינו ואולי אנחנו מעדיפים לא לעשות מהם עניין - אחרי הכול, כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, הרי עם כל ילד יש התמודדויות, פעם זה זקוק לקלינאית תקשורת ופעם זו זקוקה לבדיקה רפואית וכן הלאה, ואנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות ההורית ואת כל המטלות הנלוות אליה. ובכל זאת, יש לא מעט התעסקות בכל מה שקשור לשסע, והיום אני שמחה לספר על שני צעדים שעשינו לאחרונה, אולי הם קטנים אבל עבורנו הם מאוד חשובים.
צעד ראשון: הטיפול האורתודונטי. כבר קרוב לשנה וחצי שאוּרי מטופל במרפאת חך שסוע בבית חולים "רמב"ם" בחיפה, וממש כמו שאיריס מספרת כאן מדי פעם על הטיפולים שעוברת הדר, גם אנחנו מתמודדים עם אותם דברים בדיוק: נסיעה ממושכת ומתישה (בממוצע אחת לחודש) לבית החולים, המתנה ארוכה ומתישה עוד יותר במסדרונות בית החולים, כניסה לחדר הטיפולים, לפעמים במצב רוח סביר, לפעמים בהתנגדות, לפעמים בבכי וצרחות, טיפול כזה או אחר ו... הביתה, עם עוד פלטה ועוד הנחיות. לא כתבתי מילה על כך לא מפני שזה לא היה קשה, אלא דווקא בגלל שהיה כל כך קשה. לא רציתי לייאש את ההורים שעוברים את זה במקביל אלינו או שיעברו את החוויה בעתיד.
אוּרי כיום עם שתי פלטות בפה. האחת עליונה, קבועה, שמוציאים רק במרפאה בזמן הביקורת (מוציאים זה תיאור עדין למה שבאמת קורה שם: עוקרים את הפלטה בכוח משום שהיא מחוברת בשתי טבעות מתכת שמודבקות על השיניים העליונות), מכוונים את הקפיץ הגורם לפלטה ללחוץ את השיניים העליונות קדימה, שילחץ יותר, ומחזירים את הפלטה למקומה (שוב, לשון נקייה: הרופא מכניס את הפלטה בכוח למקומה לקול מחאותיו של אוּרי, במקרה הטוב).
הפלטה השנייה, שנוספה רק לפני כמה חודשים, יושבת על הלסת התחתונה ונשלפת ממנה בקלות. מטרתה רק להרחיק בין השיניים העליונות לתחתונות - היא יוצרת מעין הגבהה על הטוחנות התחתונות, כך שבסגירת הפה לא יהיה מפגש בין השיניים העליונות לתחתונות וכך החותכות התחתונות לא יפריעו לחותכות העליונות לעבור קדימה. פרופ' אייזנבוד החליט להוסיף אותה לאחר שראה שהפלטה העליונה אמנם דוחפת את השיניים העליונות קדימה, אבל הן נתקעות מאחורי השיניים התחתונות, שמפריעות להן לעבור ובכך מקבעות את מצב המנשך ההפוך.
הפלטה התחתונה אמנם נשלפת בקלות, כך שאין שום קושי להכניס אותה לפה ולהוציאה ממנו, אך גם לה חיסרון משמעותי: בגלל שהיא כל כך ניידת, מצטבר תחתיה לכלוך באופן תמידי ואנו חייבים לשטוף אותה ואת הפה אחרי כל אכילה. מי שזוכר איך זה לגדל ילד בן ארבע (עוד מעט חמש) ודאי מסוגל לדמיין את ההשלכות. שטיפה אחרי כל אכילה!!! וכמובן לצחצח ביסודיות את השיניים וגם את הפלטה כמה פעמים ביום. לא פשוט בכלל. לזכותו של אוּרי ייאמר שהוא התנהג באומץ רב לאורך כל הטיפולים וגם הפגין בגרות רבה והתרגל אפילו בגן לגשת לשטוף את הפלטה לבד בכיור.
בקיץ האחרון נשברה הפלטה התחתונה בתוך הפה של אוּרי. אחד מחוטי המתכת המקשרים בין החלקים נשבר ולא ניתן היה להשתמש יותר בפלטה. בלית ברירה קבענו תור נוסף למרפאה, נסענו עם אוּרי, שוב למדוד את הפה (עם מגש פלסטלינה המוכנס לפה ויוצר את תבנית השיניים לצורך ייצור הפלטה), שוב לחזור אחרי שבוע ולקבל פלטה חדשה. עמדנו גם בזה. שמחנו שלפחות עכשיו הפלטה חדשה ומבריקה ובטח תחזיק מעמד לפחות כמה חודשים.
בשבוע שעבר, בערב ראש השנה, אוּרי מודיע לי: אימא, הפלטה שוב נשברה. ממש באותו המקום כמו הקודמת. רק חודש וחצי היא החזיקה מעמד. הפעם זה קרה בערב חג ולא יכולנו לעשות דבר. אוּרי קיבל חופשה מהפלטה ואנחנו - מהשטיפות והצחצוחים המיוחדים. אחרי החג התקשרנו למרפאה והתברר כי פרופ' אייזנבוד לא יהיה השבוע. החלטנו להמתין לתור שיש לנו ממילא בסוף החודש. בינתיים נהיה בלי הפלטה, לא נורא.
אבל, אחרי כל התלאות, ערן בודק לאוּרי את הפה ומגלה שהשיניים החותכות העליונות בעצם עברו את הקו של התחתונות. אנחנו נזהרים שלא לשמוח יתר על המידה, אבל... נדמה לנו שהפלטות עשו את העבודה. אולי, אולי, נוכל בקרוב לסיים את כל סיפור הטיפול האורתודונטי ולעבור לדבר הבא (מעבר לפינה מחכה ניתוח, אנחנו לא ששים למהר אליו אבל כמה נשמח לסיים עם הטיפול הנוכחי!!); והכי חשוב: המנשך ההפוך כנראה בדרך הבטוחה להסתדר סופית.
צעד שני: השמיעה. מזמן לא היינו בבדיקה שגרתית אצל רופא אא"ג, או בבדיקת שמיעה. עברנו מספיק עם הכפתורים ועניינים נוספים. בסוף החופש הגדול חשבתי שהגיע הזמן, ועם תחילת שנת הלימודים אני מגיעה עם אוּרי לרופא אא"ג חדש בקופת החולים. הבדיקה קצת מתישה, אבל הבשורות טובות: האוזניים במצב מצוין. האם צריך לעשות בדיקת שמיעה, אני שואלת את הרופא בהיסוס, והוא בודק במחשב וממלמל, כן, לא עשיתם כבר הרבה זמן, אפשר לעשות.
אתמול היינו בבדיקה. אותו מכון שאנחנו הולכים אליו תמיד, אותה קלינאית תקשורת נחמדה שבודקת את אוּרי בכל פעם, רק הבדיקה משתנה כי הילד גדֵל. אני יושבת ליד אוּרי בחדר האטום. אוּרי עובר את הבדיקה. אנחנו יוצאים ומקבלים את הבשורה הענקית: לראשונה בחייו, השמיעה של אוּרי תקינה. אני זורחת, נרגשת כל כך, זו הפעם הראשונה שהשמיעה תקינה לגמרי! גם אוּרי זורח: הוא מקבל מדבקה וכמו שהבטחתי לו, אנחנו חוזרים הביתה באוטובוס.
כל הדרך הביתה אני יושבת ליד הבן המתוק שלי, עוד מעט בן חמש, שמחזיק במעקה האוטובוס, מתבונן דרך החלון ומדבר ללא הרף. ילד מתוק, חכם, ואני לצידו, במסע הזה, הכל כך קשה לפעמים, כל כך ארוך ופתלתל, אבל הנה, שני צעדים קטנים שעבורנו הם בשורה גדולה.