9 בדצמבר 2013

על חבל דק


יום חמישי, ערב קודם הדלקנו את הנר השמיני בחנוכיה, ואנחנו בדרך לבית-החולים רמב"ם בחיפה. יצאנו קצת באיחור ובדרך כלל אני לא נותנת לזה לקרות. אני מרגישה לא טוב (ליתר דיוק "על הפנים") ומזג האוויר מאוד גשום. לשם שינוי נסענו באוטו ולא ברכבת והדר הייתה מאוד מאוכזבת. כמה ימים קודם תכננו לעשות את הנסיעה לחיפה כטיול משפחתי, שגם האחיות של הדרי יצטרפו, אבל החלטנו לבטל את זה.
הדר ישנה כל הדרך באוטו וזה ממש לא אופייני לה, אבל כנראה הייתה עייפה מדי והחליטה שכדאי לה לצבור כוחות. ללא ספק צברה הרבה מאוד כח...

הופתענו לראות כמה המרפאה ריקה, אבל יותר הופתענו על שהגענו באיחור של כ-20 דקות ונכנסנו מייד ללא המתנה. הדרי התחילה לבכות באותו רגע. לא עניין אותה כלום, היא רוצה ללכת הביתה.
כל ניסיון שלי להרגיע אותה, לנסות אולי להסביר לה שלא בטוח יעשו לה הרבה היום, פשוט לא הצליח. ניסיתי לשכנע אותה שיש לה כבר פלטה בפה, לא ישימו לה עוד אחת, ובסך הכל דרור (פרופ' אייזנבוד) רוצה לבדוק ולראות שהכל מסתדר כמו שצריך עם השיניים. בדיעבד אני מבינה כמה טעויות עשיתי וכי עדיף שבפעם הבאה פשוט אשתוק. אני חייבת לזכור שהטיפול הזה הוא כמו הליכה על חבל דק ושאני צריכה להיות זהירה בכל, קודם כל במה שאני אומרת.

פרופ' אייזנבוד נכנס לחדר (הפעם זכינו בחדר הטיפול של הילדים, אותו חדר שאנו מבקשים בכל ביקור שלנו ולא תמיד מקבלים) והדר הגבירה את הבכי. כל ניסיון של הפרופ' להתבדח איתה, להצחיק אותה - לא צלח. אפילו המשפט שחזר ואמר "חיוך עם שירות", כשהביא לה כוס מים וניקה לה את הפנים מדמעות, לא הרגיע את הלוחמת הקטנה. אולי זה הרגע לציין שהטיפול המעשי בתוך הפה טרם התחיל. בשלב מסויים פרופ' אייזנבוד פשוט אמר לה "את יכולה לבכות אם זה מה שיקל עלייך". אני חייבת להודות שבאותו זמן הסכמתי לגמרי עם האמירה הזו.

כשהדר הסכימה כבר לפתוח את הפה ציפתה לנו הפתעה. פרופ' אייזנבוד היה מאוד מופתע מתוצאות עבודת ה"פלטה" בחודשיים האחרונים בפה של הדרי. כל-כך מופתע וכל כך גאה בעבודה שלו, ובצדק, שהחליט לקדם את העניינים. השאלה אם ילדה בת 4 צריכה לשתף פעולה עם כזאת החלטה אשר נחתה גם עליה בהפתעה.
ה"פלטה" יצרה הרחבה כל-כך טובה של הלסת, כך שמה שאנו מכנים "שיני השסע", אשר היו כלואות כי לא היה להן מקום אמיתי לבקוע, בקעו במלואן. הפרופ' החליט שזה הזמן לגרום ללסת העליונה להגיע לקו הלסת התחתונה. במקרה של הדרי הלסת התחתונה נמצאת לפני הלסת העליונה - "מנשך הפוך". 

ידענו כי בתוכנית העבודה צפויה להדר הרכבת "מסכה". המסכה, אשר תונח על הפנים, תתחבר עם גומיות מהטבעות שמונחות לה בתוך הפה (הן למעשה חלק מה"פלטה" ומחברות בין השיניים לחלק המוצמד לחך) לפס ברזל שהוא למעשה המסכה. הגומיות ידחפו את כל מבנה הלסת התחתונה והסנטר פנימה ואת הלסת העליונה ימשכו החוצה. נאמר לנו שככל שהדר תהיה עם המסכה יותר שעות, הפעולה לטווח הרחוק תצליח. הדר אמורה להניח את המסכה בשעות שהיא בבית ובזמן השינה בלילה.

חשבנו שיש לנו עוד קצת זמן למסכה, כחצי שנה מיום הנחת הפלטה בפה, אבל לא שיערנו שמדובר בחודשיים.
לא חשבנו שפרופ' אייזנבוד באותו מעמד יחליט גם לשים "פלטה" פנימית בחלק התחתון של הפה אשר תחבר בין השיניים לחלק שמתחת ללשון. בניגוד ל"פלטה" העליונה מדובר בפלטה נשלפת אשר ניתן להוציא מהפה.
משמעותה של פלטה חדשה היא מדידות חדשות של טבעות לשיניים ו"פלסטלינה" ששמים בפה על-מנת ליצור מבנה של הלסת להתאמת הפלטה. כזכור הדרי לא מפסיקה לבכות במשך כל הזמן הזה. הנחת הטבעות קודם על האצבע ואחר-כך בפה לא גורמת להדרי להפסיק לבכות. האמירה שלי כי נקנה לה טבעת מנצנצת בצורת לב בצבע ורוד לא מרגיעה את הבכי ולו לרגע. הדרי בוכה ללא הפסקה.

כשהדר הבינה שמדובר באותה "פלסטלינה" סגולה אשר תוכנס לה לפה היא פשוט החליטה להילחם. להילחם זה אומר לא לרצות לפתוח את הפה ולהזיז את הראש מצד לצד. כל הזמן הזה הדרי שוכבת על יועד והוא עצמו שוכב על כסא המטופלים (כי הדר לא הסכימה לשבת עליו לבד). פרופ' אייזנבוד ברגעים האלו משבח את הלוחמניות שלה וחלילה לא נלחם בה בחזרה. מחכה שתירגע קצת, מבקש ממנה שוב לפתוח את הפה, הדר פותחת, מכניסים לה את אותו פלסטיק דמוי לסת עם פלסטלינה לפה, הדרי יורקת ודוחפת בכח עם הלשון את המבנה החוצה ואינה מוכנה לשתף פעולה עם המדידות. הבכי לא נעצר. שוטפת את הפה מהחומר הסגול ועוד ניסיון למדידה. הניסיון מצליח ויש מבנה לפלטה. הניסיון אולי מצליח, אבל הדר, רק בת 4, מותשת לחלוטין. 

פרופ' אייזנבוד מציע לנו שמייד לאחר שנסיים את הטיפול ניסע לטיילת שהקימו ליד מסעדת "מקסים". אמר לנו שהמקום נהדר גם כשיורד גשם, ובחוץ הגשם יורד. 

השלב האחרון - מדידת המסכה. המדבקות שהדר מקבלת מלריסה (הסייעת) קצת מרגיעות אותה, אבל לא גורמות לה לשמוח. מודדים את המסכה, יועד לומד גם לשים את הגומיות בפה ולחבר אותן למסכה, ואני שכזכור מרגישה "לא משהו" רק רוצה לצאת משם, קודם כל בשביל הדרי, אבל בהחלט גם בשבילי.

זהו. השעה כמעט 13:30. קרוב לשעה וחצי טיפול. זמן הטיפול הארוך ביותר שהיה לנו במקום עם זמן ההמתנה הקצר ביותר. יועד ואני מבינים "איזה מזל" שהטיול המשפחתי שלנו בוטל. קובעים תור חדש ויוצאים הביתה.

הדר לא רוצה לשתות ולא רוצה לאכול. רוצה את הטבעת הורודה עם הלב שאמרתי שנקנה לה והיא זוכרת למרות כל הדמעות שהציפו אותה בזמן הטיפול. מתחילים את הנסיעה לכיוון היציאה מהעיר ורואים את מסעדת "מקסים" עליה דיבר פרופ' אייזנבוד, מחליטים לעצור ורואים גן שעשועים גדול במיוחד. מתאווררים לשעה קלה, הדרי נרגעת, אוכלת ושותה, רצה ממתקן למתקן ומטפסת עם יועד בלי פחד על הכל. הים שברקע מצליח להרגיע את כולנו. סופסוף שומעים שוב את הצחוק שלה. אפשר לחזור הביתה. 

נכנסים לאוטו וכעבור כמה דקות הדרי נרדמת. בערב אני קונה לה את מה שהבטחתי לה ומוסיפה לה עוד קצת הפתעות.








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה