זמן רב מאוד לא כתבתי כאן - איריס ממשיכה מדי פעם לפרסם ואני רק עוקבת אחר הכניסות לבלוג, עונה לשאלות ולתגובות ובודקת את הנעשה בקומונה שלנו. לא היה לי צורך לכתוב כי הרגשתי שאת כל הדברים שהיה עליי למסור להורים אחרים כבר מסרתי, ואין לי משהו מיוחד לחדש. החיים שלנו נכנסו לשגרה נעימה וטובה שנקטעת רק על ידי הביקורים במרפאת חך שסוע בבית חולים רמב"ם - ועל כך איריס כותבת מדי פעם בפרוטרוט (המסע שלנו ושלהם בעניין הזה מאוד דומה, כך שאין לי צורך להרחיב). אבל היום, לפתע, הבנתי משהו חשוב.
אנו כעת בהכנות לחגיגת בת המצווה של בתנו הגדולה, וכחלק מהעניין מכינים לה מצגת שכוללת תמונות מכל שנות חייה. כך אני מוצאת את עצמי יושבת שעות ארוכות מול האלבומים ומול המחשב, נוברת בתקליטורים ישנים ועוד לפני כן בתמונות מודפסות מעידן הפילם של פעם, בוחרת, סורקת, מתרגשת ושוקעת בזיכרונות.
הפרויקט הקטן הזה לוקח אותי למסע במנהרת הזמן, וזה תמיד מרגש מאוד. אני מתבוננת ורואה איך היינו פעם, כשילדינו הגדולים היו קטנטנים וכשהמשפחה הייתה קטנה, וכמובן כשאנחנו עצמנו היינו הרבה יותר צעירים ותמימים. אט-אט אני מתקדמת בזמן ומגיעה גם להיריון הרביעי, אותו היריון בו נכנס השסע לחיינו. אני רואה את עצמי, אז כבר אימא לשלושה שחשבה שההיריון הרביעי יהיה קלי קלות והילד הרביעי יהיה בכלל דובדבן על הקצפת, וגילתה שהיא בתחילתו של מסע אל ארץ לא נודעת. אני רואה את הקושי על פניי, את החשש והמתח, את הבדידות שנבעה מקושי גדול של הסביבה לתמוך ברצון שלנו לשמור על ההיריון למרות התוצאות הקשות של הבדיקות. לאחר מכן אני רואה את עצמי בחדר הלידה ונזכרת בחוויה הכל כך מעצימה שחוויתי בלידה הזאת ובכוחות האדירים שגיליתי שיש בי - שהיו רק הקדמה לכוחות שמצאתי בתוכי לאחר מכן, להתמודדות האמתית שציפתה לנו. אני רואה את אוּרי הקטן, את השסע העצום שעם הזמן הלך וקיבל פרופורציות אחרות ככל שאוּרי עצמו התמלא והתעגל והחל לחייך ולהביע את עצמו, אני רואה את הילדים הגדולים-קטנים חגים סביבי וסביבו ואת התא המשפחתי שלנו שעטף אותנו בהמון חום ואהבה. אני רואה אותנו בשאיבות החלב ובהאכלות סביב השעון, לפני ניתוח ואחרי ניתוח ושוב לפני ניתוח ואחריו ועוד ועוד, ואוּרי שלי בתמונות גדל ומתייפה מיום ליום, הופך אט-אט לילד המתוק שהוא היום (כבר בן ארבע).
אבל את כל זה כבר ראיתי בעבר. כבר התמודדתי עם הזיכרונות הכואבים, כבר חוויתי את הדפדוף באלבומים על כל התחושות הנלוות אליו. היום ראיתי משהו אחר: ראיתי תמונה של בני הגדול, אחיו הגדול של אוּרי, כשהוא עצמו היה בן ארבע. ופתאום ראיתי כמה אוּרי דומה לו. הדמיון היה מדהים. זו הייתה חוויה מהממת. לא יכולתי לגרוע את עיניי מהתמונות. קראתי לבעלי וגם הוא נדהם. שנינו לא ראינו אף פעם את הדמיון הזה, כל כך בולט, כל כך ברור.
אחר כך הראנו לילדים. קודם לבן הגדול, שראה גם הוא את הדמיון והרגיש קצת מוזר עם העניין. אחר כך הראינו לאוּרי. שאלנו אותו מי זה. הוא מיד אמר "אני". שאלנו אותו איפה זה, איפה הוא בתמונה. הוא לא ידע (זו הדירה הקודמת שגרנו בה, הרבה לפני שהוא נולד). גם את הילדה שמשחקת כאילו לצדו בתמונה הוא לא הכיר (אחותו, כשהייתה בת שנתיים - הוא לא זיהה אותה). ואז אמרנו לו מי באמת מצולם בתמונה. הוא היה המום, התקשה להאמין, אבל חייך חיוך גדול. נראה שהיה מרוצה.
כל היום מלוות אותי המחשבות על הדמיון הזה בין שני הבנים, ובעיקר המחשבה שמעולם לא ראיתי אותם כך. אני מתבוננת באוּרי ופתאום רואה בו את אחיו הגדול - בצורה הכללית של הפנים, בהבעות, בצורת הדיבור, בתנועה... ופתאום אני מבינה: היום, אולי לראשונה מאז שהוא נולד, במקום לראות את השסע, אני רואה את השלם.
חשוב לי להבהיר - השסע כבר ממש לא ניכר כמו פעם. הניתוחים עשו עבודה מדהימה (ושוב, ושוב, תודה עצומה לפרופ' רוזנברג). הצלקות עדינות. רוב האנשים בקושי רואים משהו. בטח לא מייחסים לזה חשיבות. אבל אני, כאימא, כנראה תמיד רואה את השסע, או את מה שנותר ממנו. אולי בגלל מה שעברנו, אולי בגלל הדאגה שעדיין מקננת באיזשהו מקום בלב. נכון שיצאנו לגמרי מהתקופה הקשה, נכון שאני מתייחסת לאוּרי כאל ילד רגיל לחלוטין - והוא אכן כזה. אבל היום פתאום הבנתי כמה אני עדיין רואה את השסע, וכמה פספסתי מסביב.
השסע כנראה ילווה אותנו תמיד. כבר מזמן אמרתי - אי אפשר למחוק אותו, אנחנו גם לא שואפים לזה. עברנו אתו דרך ארוכה שהייתה קשה ומאתגרת ביותר אבל גם חיזקה אותנו מאוד, אפשרה לנו לצמוח ולהגיע למקומות שלא יכולנו לדמיין. אבל אוּרי הוא ילד שלם, הרבה מעבר לשתי הצלקות המתנוססות על השפה העליונה, הרבה מעבר לפרה-מקסילה הבולטת מעט או לקולומלה המשוחזרת או לדיבור הילדותי המתוק שעדיין קצת מזכיר את הטיפול-בדיבור (המאוד מוצלח, יש לציין) שעברנו. והיום פתאום הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי להרפות מהשסע. אני יכולה להרשות לעצמי - לראות רק את השלם.
אנו כעת בהכנות לחגיגת בת המצווה של בתנו הגדולה, וכחלק מהעניין מכינים לה מצגת שכוללת תמונות מכל שנות חייה. כך אני מוצאת את עצמי יושבת שעות ארוכות מול האלבומים ומול המחשב, נוברת בתקליטורים ישנים ועוד לפני כן בתמונות מודפסות מעידן הפילם של פעם, בוחרת, סורקת, מתרגשת ושוקעת בזיכרונות.
הפרויקט הקטן הזה לוקח אותי למסע במנהרת הזמן, וזה תמיד מרגש מאוד. אני מתבוננת ורואה איך היינו פעם, כשילדינו הגדולים היו קטנטנים וכשהמשפחה הייתה קטנה, וכמובן כשאנחנו עצמנו היינו הרבה יותר צעירים ותמימים. אט-אט אני מתקדמת בזמן ומגיעה גם להיריון הרביעי, אותו היריון בו נכנס השסע לחיינו. אני רואה את עצמי, אז כבר אימא לשלושה שחשבה שההיריון הרביעי יהיה קלי קלות והילד הרביעי יהיה בכלל דובדבן על הקצפת, וגילתה שהיא בתחילתו של מסע אל ארץ לא נודעת. אני רואה את הקושי על פניי, את החשש והמתח, את הבדידות שנבעה מקושי גדול של הסביבה לתמוך ברצון שלנו לשמור על ההיריון למרות התוצאות הקשות של הבדיקות. לאחר מכן אני רואה את עצמי בחדר הלידה ונזכרת בחוויה הכל כך מעצימה שחוויתי בלידה הזאת ובכוחות האדירים שגיליתי שיש בי - שהיו רק הקדמה לכוחות שמצאתי בתוכי לאחר מכן, להתמודדות האמתית שציפתה לנו. אני רואה את אוּרי הקטן, את השסע העצום שעם הזמן הלך וקיבל פרופורציות אחרות ככל שאוּרי עצמו התמלא והתעגל והחל לחייך ולהביע את עצמו, אני רואה את הילדים הגדולים-קטנים חגים סביבי וסביבו ואת התא המשפחתי שלנו שעטף אותנו בהמון חום ואהבה. אני רואה אותנו בשאיבות החלב ובהאכלות סביב השעון, לפני ניתוח ואחרי ניתוח ושוב לפני ניתוח ואחריו ועוד ועוד, ואוּרי שלי בתמונות גדל ומתייפה מיום ליום, הופך אט-אט לילד המתוק שהוא היום (כבר בן ארבע).
אבל את כל זה כבר ראיתי בעבר. כבר התמודדתי עם הזיכרונות הכואבים, כבר חוויתי את הדפדוף באלבומים על כל התחושות הנלוות אליו. היום ראיתי משהו אחר: ראיתי תמונה של בני הגדול, אחיו הגדול של אוּרי, כשהוא עצמו היה בן ארבע. ופתאום ראיתי כמה אוּרי דומה לו. הדמיון היה מדהים. זו הייתה חוויה מהממת. לא יכולתי לגרוע את עיניי מהתמונות. קראתי לבעלי וגם הוא נדהם. שנינו לא ראינו אף פעם את הדמיון הזה, כל כך בולט, כל כך ברור.
אחר כך הראנו לילדים. קודם לבן הגדול, שראה גם הוא את הדמיון והרגיש קצת מוזר עם העניין. אחר כך הראינו לאוּרי. שאלנו אותו מי זה. הוא מיד אמר "אני". שאלנו אותו איפה זה, איפה הוא בתמונה. הוא לא ידע (זו הדירה הקודמת שגרנו בה, הרבה לפני שהוא נולד). גם את הילדה שמשחקת כאילו לצדו בתמונה הוא לא הכיר (אחותו, כשהייתה בת שנתיים - הוא לא זיהה אותה). ואז אמרנו לו מי באמת מצולם בתמונה. הוא היה המום, התקשה להאמין, אבל חייך חיוך גדול. נראה שהיה מרוצה.
כל היום מלוות אותי המחשבות על הדמיון הזה בין שני הבנים, ובעיקר המחשבה שמעולם לא ראיתי אותם כך. אני מתבוננת באוּרי ופתאום רואה בו את אחיו הגדול - בצורה הכללית של הפנים, בהבעות, בצורת הדיבור, בתנועה... ופתאום אני מבינה: היום, אולי לראשונה מאז שהוא נולד, במקום לראות את השסע, אני רואה את השלם.
חשוב לי להבהיר - השסע כבר ממש לא ניכר כמו פעם. הניתוחים עשו עבודה מדהימה (ושוב, ושוב, תודה עצומה לפרופ' רוזנברג). הצלקות עדינות. רוב האנשים בקושי רואים משהו. בטח לא מייחסים לזה חשיבות. אבל אני, כאימא, כנראה תמיד רואה את השסע, או את מה שנותר ממנו. אולי בגלל מה שעברנו, אולי בגלל הדאגה שעדיין מקננת באיזשהו מקום בלב. נכון שיצאנו לגמרי מהתקופה הקשה, נכון שאני מתייחסת לאוּרי כאל ילד רגיל לחלוטין - והוא אכן כזה. אבל היום פתאום הבנתי כמה אני עדיין רואה את השסע, וכמה פספסתי מסביב.
השסע כנראה ילווה אותנו תמיד. כבר מזמן אמרתי - אי אפשר למחוק אותו, אנחנו גם לא שואפים לזה. עברנו אתו דרך ארוכה שהייתה קשה ומאתגרת ביותר אבל גם חיזקה אותנו מאוד, אפשרה לנו לצמוח ולהגיע למקומות שלא יכולנו לדמיין. אבל אוּרי הוא ילד שלם, הרבה מעבר לשתי הצלקות המתנוססות על השפה העליונה, הרבה מעבר לפרה-מקסילה הבולטת מעט או לקולומלה המשוחזרת או לדיבור הילדותי המתוק שעדיין קצת מזכיר את הטיפול-בדיבור (המאוד מוצלח, יש לציין) שעברנו. והיום פתאום הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי להרפות מהשסע. אני יכולה להרשות לעצמי - לראות רק את השלם.
