26 במאי 2013

נודה לך?


התלבטתי ארוכות איך אני יושבת וכותבת אחרי הרבה מאוד זמן שלא כתבתי.
לכאורה אין דבר חדש מאז הביקור האחרון שלנו ברמב"ם - חיפה, והתור שלנו למדידות עבור הפלטה יהיה רק בסוף החודש הבא. מספיק זמן לשכוח את מה שעוד צפוי לנו. נכון שמדי פעם אני מזכירה להדרי שתהיה המסכה (התוספת לפלטה) שתצטרך לחבוש בלילה, היא זוכרת וחוזרת בשאלה "רק בלילה נכון?", וכשאני מאשרת לה היא ממשיכה בשגרה שלה.

הפעם לא הפלטה מהדהדת לי בראש אלא שיר שהדרי לא מפסיקה לזמזמם בימים האחרונים, אחד מאותם שירי גן.
הדרי הולכת לגן ממלכתי-דתי. אני כאמא שלה התחנכתי בגן ממלכתי, ולא מזהה את השירים המכונים "שירי קודש" כבר בפעם הראשונה, לעומת אבא שלה שמכיר את כל השירים והניגונים. העובדה שיש להדרי אחות גדולה לא בהכרח עוזרת לי להכיר את השירים כי כל גננת ומאגר הקודש שלה והאופן בו היא מנהלת את "תפילת הבוקר". 

בימים האחרונים הדרי מזמזמת שיר אחד קבוע והוא הולך ככה:
"נודה לך השם על שתי ידיי
נודה לך השם על שתי רגליי
נודה לך השם על שתי שפתיי...."

ותמיד במשפט האחרון אני נעצרת ואין לי מושג אפילו איך השיר ממשיך לו, לא משנה כמה פעמים ביום הדרי שרה אותו.
מבחינתי יש במשפט הזה הרבה כח ועצב כאחד. 
התפיסה האמונית שעל-פיה אנחנו מחנכים את הבנות שלנו במשפט הזה מתחזקת אבל באותה מידה גם מתערפלת לי.
מה המשמעות שהדרי מודה ליושב במרומים על משהו שמלכתחילה לא היה? ונכון שבתפיסה שלי, שכבר כתבתי עליה, פרופסור רוזנברג ש"נתן" לה את השפה הוא עבורנו שליח או מלאך שדאג שיהיו לה שתי שפתיים. ומה עם ילד שיש לו יד אחת? או רגל אחת?

שיר תמים שמעלה בי הרבה מחשבות ושאלות. מעלה לי את התמונה בראש איך הדרי נראתה ביום שנולדה ויושב לי כבר כמה ימים כמו גולה בגרון כל פעם כשהדרי שרה אותו בשמחה גדולה. שיר תמים ועולה לי שאלה אחת - מה הדרי תחשוב על השיר הזה, על המשפט הזה, יום אחד?

כבר בתקופת ההריון יועד ניסה בדרכו שלו להעביר לי את תפיסת החיים שלו - אלוהים לא בוחן אדם במצב שהוא לא יכול להתמודד איתו. העובדה שאנחנו עומדים במצב הזה נובעת מסיבה מסוימת שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת מהי. אנחנו יכולים לנסות ולהבין "למה זה מגיע לי" אבל לא בטוח שנמצא את התשובה. בתקופת ההריון המחשבה הזאת עזרה לי להתמודד, והתפיסה הזאת עוזרת לי בהרבה מצבים ביומיום. הלוואי ואני - ולאו דווקא יועד שחי את זה מגיל צעיר - אצליח להעביר את המסר הזה להדר.

אמנם אני מקיימת אורח חיים דתי מבחירה ואמונה, אך עדיין דרך החיים שלי ושל המשפחה שלי נסללת. אני לא רואה פסול לחשוב מחשבות "לא דתיות" על מצבים שאני חווה בחיים ולחנך את הבנות שלי גם בדרך הזאת, להיפך, אני רואה בזה יכולת לפתח חשיבה ביקורתית. האמונה שלי היא לא אמונה עיוורת (וכן, כשאני אומרת אמונה אני מתייחסת לשתי האמונות - האמונה החופשית/חילונית והאמונה הדתית).

ברגעים כאלו אני שואלת את עצמי האם אלוהים באמת נתן את השסע להדרי, לאורי ולעוד הרבה ילדים אחרים כי הוא יודע שהם וההורים שלהם יוכלו להתמודד עם זה? האם כוחות הנפש של הילדים המאוד מיוחדים האלה היו שם כחלק מהם או כחלק מהמום איתו הם נולדו? אני בהחלט מאמינה שהדרי חזקה מטבעה, והשסע בשפה רק חיזק אותה. לא פעם יועד ואני אומרים שמזל שמבין השלוש בנות דווקא הדרי נולדה עם השפה השסועה כי רק היא יכולה להתמודד עם זה.

על עצמי אני בהחלט יכולה להעיד שהאמהות להדרי הוכיחה לי עד כמה אני חזקה, כמה כוחות יש לי ובהחלט מסוגלת להתמודד. יותר מזה, היום אני מרגישה שאני יכולה להעביר את המסר הזה להורים שעומדים לפני אתגר חדש מהסוג זה. הלוואי וגם אדע, יום אחד, להודות על זה.