ביום חמישי אחה"צ הדרי לא הרגישה טוב. בעיקר התלוננה על כאבי ראש והייתה מרוחה על הספה. כשהגיעו חברים בערב היא כבר התנהגה כרגיל.
ביום שישי בערב אני הרגשתי מאוד לא טוב - כאב ראש חזק במיוחד, צמרמורות ובחילה חזקה. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה, אם בכלל. כשקמתי בשבת בבוקר עם חולשה כללית, אבל מרגישה יותר טוב, הבנתי שמה שעבר עליי זה סוג של לחץ נפשי. אחותי הגדירה את זה "מחלת הסופשבוע" כי יש יותר זמן להיות חולים בסופשבוע ואז כל הלחץ נופל עליך בבת אחת.
ביום חמישי בבוקר היינו באחת מאותן ישיבות צוות מומחים בבית החולים "מאיר" - מה שיכול להסביר למה הדרי לא הרגישה טוב ובהמשך אני. לא היה לי זמן ממש לעצור ולחשוב על כל מה שנאמר לנו שם בישיבה, ומעיסוק אחד מיד רצנו לעיסוק השני, ואפילו את כל השבת לא בילינו בבית. מה שברור לי זה שכל מה שנאמר בישיבה וכן הבנתי יצר אצלי שחרור לחץ לא קטן שבכלל התחיל עוד כמה חודשים קודם לכן - מאותו יום שנקבעה לנו הפגישה עם הצוות.
כשהשכבתי לישון את הדרי ואחותה הקטנה בשישי בערב, הסתכלתי על הדרי, ליטפתי אותה על הלחי כמו שהיא אוהבת, והתחיל להתנגן לי בראש השיר, בלי תכנון מוקדם, "על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני ואת עומדים לרוץ...". ככה בדיוק הרגשתי באותן דקות. עכשיו אני יודעת שזה בדיוק מה שאני מרגישה. הדר ואני עומדות שוב על קו הזינוק, מתכוננות למירוץ הבא שלנו. ברגעים כאלו אני מקנאה ביועד שמיד חזר למשימות היומיום שלו, מהדקה שיצאנו משערי בית-החולים, ולא נראה כאילו העניין של "מה שהיה שם" מטריד אותו ולו במעט.
בוקר יום חמישי התחיל עם מה שאני מכנה "עצבים רופפים" שלי. ליועד צץ משהו בעבודה שאילץ אותו להיות שם בדיוק בשעה שנקבעה לנו המרפאה. היה לשנינו ברור שלא משנה מה, למרפאה אנחנו מגיעים יחד, אבל כן צריך למצוא פתרון מעשי לעניין. אולי להקדים את התור, אולי לאחר, אבל הוא חייב לרקוד בשתי החתונות. אני, שגם ככה הייתי טעונה בעודף לחץ, לא רציתי לחשוב מעשי, לא היה אכפת לי כמה העבודה כרגע הכרחית, אני ראיתי רק את המרפאה לנגד עיניי והיה לי ברור שלא משנה מה, לשם אנחנו מגיעים ביחד!! לאחר שהבנו שלא ניתן להגיע מאוחר יותר, לא נותר לנו אלא לנסות ולהקדים, אז יצאנו מוקדם מהמצופה לכיוון כפר-סבא עם מתח שצובר תאוצה ועצבים רופפים למדי.
ההמתנה שלנו בבית-החולים הייתה מתוחה בעיקר בגלל המחשבה האם יועד יספיק להגיע בזמן למשימת העבודה שלו או לא. הדרי תפעלה אותי יופי בזמן הזה ב"משחקי רכבת" לאורך אזור ההמתנה, צוהלת ומפזזת לי, "אני הקטר", "את הקטר", ומצב הרוח שלה הפגין כאילו בכלל מדובר ביום כיף עם אמא ואבא. הדר ידעה שבאנו לפגוש את "ליאור" (בכל זאת פרופ' רוזנברג זו מילה ארוכה מדי גם כשמדובר בגאון קטן), אותו אחד שהוריד לה את הצ'ופציק מהאף. אולי טעות שלי, אולי לא, אבל מראש לא השתמשתי במושג "רופא" כי ידעתי שהדר לא בטוח תקבל בהבנה גדולה את העובדה שמטרת המפגש שלנו היא "רפואית". הסברתי לה גם שאולי ירצו להסתכל לה בתוך הפה אבל בעיקר האנשים שנפגוש ידברו, ידברו וידברו ואחרי שידברו הרבה נלך הביתה. הדרי די ציפתה לפגוש את ליאור ואת אריאלה (ד"ר נחמני אריאלה).
כשהגיע תורנו ונכנסנו לישיבה חיכה לנו הצוות המוכר והידוע (פרופ' רוזנברג, ד"ר נחמני, ד"ר אייזנבוד ופרופ' פינקלשטיין), אבל היה שם עוד צוות רופאים נוסף שחלקם היו אורחים מחו"ל, לכן השיחה התנהלה בעברית ובאנגלית. הצוות כולו היה מופתע בעיקר ממראה ה"שפה" של הדרי. אחד האורחים בירר שוב אם אכן היה מדובר בשסע דו-צדדי, כי לא האמין למראה. ד"ר נחמני אמרה בפשטות מדויקת - "זה פרופ' רוזנברג".
הדרי הייתה מתוקה עד דמעות. התחושה שלי הייתה שהכל יהיה טוב ויפה עד לשלב שיבקשו ממנה לפתוח את הפה. לפני שביקשו ממנה לפתוח את הפה שאלו אותי אם היא תסכים, אמרתי - תשאלו את הדרי, זה הפה שלה. ד"ר אייזנבוד ניגש להדרי ושאל והיא מייד פתחה את הפה בהסכמה. אין לי איך באמת לתאר כמה פתיחת הפה היא משמעותית עבורי. ההכנה שלי למפגש, כשלי בכלל לא היה ידוע כיצד הוא יתנהל, והבגרות המוקדמת של הדרי עשו את זה. וכמובן אני לא שוכחת את עמוד הענן ששומר עלינו.
בדקו לה את הפה, הסתכלו לה על החניכיים, על בקיעת השיניים. ביקשו ממנה שתתן לי נשיקה כדי לראות את תנועת השפתיים, והדרי משתפת פעולה באופן מוחלט. אלופה!! מצב בכלל לא פשוט לילדה כל-כך קטנה ורכה לנוכח חדר מלא אנשים, שאפילו לי נראה עמוס מדי.
ותוך כדי הדיון שמתנהל באנגלית ובעברית, ואני שמנסה ללקט מידע מהמילים באנגלית ומהמשפטים בעברית, ותוך כדי דיבור באנגלית, פתאום אני קולטת ומבינה ואומרת ליועד - "הם רוצים שוב פלטה". יועד תוהה ושואל "בטוחה?" ובכדי לוודא שהבנתי, תוך כדי השיחה השוטפת של כולם, אני שואלת את ד"ר נחמני "פלטה בגלל מנשך הפוך?" והיא מאשרת לי. באותה שניה הרגשתי שעמוד הענן שלי פשוט החליט להמשיך הלאה ועזב אותנו שם, להתמודד.
ופתאום ד"ר אייזנבוד מחזיר אותי למציאות בעברית ואומר - "אם המשפחה תשתף פעולה צריך לנסות פלטה ובהקדם", והכדור עובר לד"ר נחמני - "אני מכירה את המשפחה היא תשתף פעולה אין מה לדאוג"... זה היה נראה כאילו לרגע שכחו שאנחנו שם, וזה תמיד משעשע בעיניי, באמת. ולי בינתיים בראש מהדהדות שתי מילים "לנסות פלטה". הייתי בפוסט הזה פעם... והשיחה ביניהם ממשיכה, ואחרי ניסיון הפלטה צריך ניתוח בשביל "לשחרר" את השפה בשביל שתהיה יותר תנועתית. ועכשיו כבר מהדהדות שלוש מילים - "לנסות פלטה" ו"ניתוח".
ידעתי שתהיה שוב "פלטה", אבל כיוונתי לגיל 5-6, זה היה לי בתודעה וזה נראה לי עוד מספיק רחוק, לרגע לא דמיינתי שיעמידו אותנו על קו הזינוק ויגידו, קדימה, צאו לדרך, הדרי בת שלוש, חייבים להתחיל לנסות כבר עכשיו, כי כמה שיותר מוקדם יותר טוב. ובדיוק כמו שאמר ד"ר אייזנבוד בפגישה הזאת, "כבר הבנו שאין פה חוקיות, כל מקרה הוא שונה".
אבל תעצרו רגע, מה זה אומר שצריך בהקדם? ואיזו פלטה? ואיפה? וכמה זמן? ויש לי עוד כל-כך הרבה שאלות. אבל אני מבינה גם שזה לא הפורום המתאים לשאול אותן.
יריית הזינוק נורתה עכשיו צריך להתחיל לרוץ. ואין יותר מדויק ממיכה שטרית שתיאר את זה בשיר שלו "הקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר...ונדמה שקו הסיום מתרחק עוד יותר". אבל אני יודעת שלא כמו בשיר אני אולי מתבלבלת, אבל בהחלט לא נופלת. מה שבטוח זה אני יודעת, יותר מתמיד, שבמירוץ הזה אני כבר לגמרי לא לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה