מחשבות ("טיוטה")

ההחלטה שהתקבלה בצוות הרב-תחומי בבית-החולים "מאיר", ולפיה הדרי צריכה לעבור ניסיון נוסף של "פלטה", הותירה אותי עם הרבה שאלות ובעיקר מחשבות בראש.

המחשבה הראשונה איתה יצאתי מהמרפאה הייתה איפה עושים את ה"פלטה". ניסיון העבר, מבחינת הצלחת הטיפול, היה זהה ב"איכילוב" וב"רמב"ם". הצוות מצידו אמר לנו שניתן לעשות את הטיפול בשני המקומות, והתוצאות יהיו מוצלחות באותה מידה.

מצד אחד ישנו פרופ' אייזנבוד שהוא חלק מהצוות אליו אנו משתייכים, מקצועיותו ראויה להערכה על-פי גורמים רבים, אך המרכז אליו הוא משתייך בחיפה מרוחק גיאוגרפית. מצד שני ד"ר בוצר, דמות שאנחנו מכירים ומעריכים מבחינה מקצועית, הדרי מכירה אותו ומבחינת צוות המרפאה רמת מקצועיותו זהה לצוות של רמב"ם. הצוות דיבר איתנו ואמר כי איפה שנחליט להתחיל את הטיפול זה בסדר וחשוב שנקבל החלטה שתהיה טובה לנו.

מאחר שאנחנו בביקורות חוזרות אצל ד"ר אייל בוצר בבית-החולים "איכילוב", ציפתה לנו ביקורת כזאת בשבוע שעבר, חמישה ימים לאחר הפגישה בבית החולים "מאיר". התחושה הפנימית שלי הייתה חוסר חשק מוחלט ללכת. היה לי קשה להפיל על הדרי מפגש נוסף עם רופאים, וזאת למרות שהיא מכירה את הדמות של "אייל". כשסיפרתי להדרי כמה ימים קודם לכן שאנחנו הולכים לאייל, היא לא נתנה לי הזדמנות להמשיך את המשפט ומיד התחילה לבכות. אני ידעתי שכמבוגר אחראי אני חייבת להיות אמיצה בשביל שתינו, ולא תמיד זה קל, אז במקום לדחות את התור, בחרתי לעשות מהיום הזה יום כיף.
סיפרתי להדרי ביום שלישי בבוקר שאני אאסוף אותה מוקדם מהגן ואנחנו נוסעים לאייל ברכבת. באופן מפתיע ומשמח זה הצליח. הדרי שמעה רכבת וממש שמחה, למרות הידיעה שמדובר בביקור אצל רופא השיניים שלה.

חווית הנסיעה ברכבת (ואליה הוספנו אוטובוס להשלמת החוויה) עשתה את כל ההבדל. הדרי הגיעה למרפאה עם תחושת יום של חוויות. כמובן זה לא מנע את הבכי בשנייה שראתה את ד"ר בוצר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהדרי דיברה איתו בקול המאוד מתוק שלה. סיפרה לו על הרכבת האדומה שנסעה בה ועל האוטובוס. מבחינתי זה היה שווה את כל העייפות...
זו הייתה הפעם הראשונה שהדרי דיברה עם ד"ר בוצר, וכזכור מדובר בהיכרות ארוכה למדי. ד"ר בוצר נראה כאילו נשבה, שוב, בקסמיה, וכבר באותו ביקור שריין לעצמו הזמנה לחתונה שלה.

הביקורת עצמה עברה בשלום ומבחינתו של ד"ר בוצר הביקורת הבאה תהיה בעוד חצי שנה. לכאורה מספיק זמן לנשום.
הצגתי בפניו את תוצאות הפגישה של הצוות הרב-תחומי. ד"ר בוצר סבר שמבחינת הטיפול המסוים הזה פרופ' אייזנבוד (כמובן שעדכן אותי שפרופ' אייזנבוד זכה בתואר המכובד "פרופסור" באותו יום ממש) הוא הדמות הנכונה לטיפול בהדר. סיפר כי מדובר בטיפול "פלטה" עם אחוזי הצלחה גבוהים ושיתוף פעולה שלנו יוביל לתוצאות מוצלחות. בנוסף הוא המשיך ואמר שבצוות המטפל של "איכילוב" ישנה פסיכאטרית ילדים שמלווה הורים וילדים במהלך טיפולים רפואיים כאלה ואחרים, ואולי כדאי לעשות חשיבה גם בכיוון הזה מאחר והוא רואה כמה רגישות מעורבת פה מצד שני הגורמים - של הדרי כמטופלת ושלי כאמא. נדמה היה לי לרגע שד"ר בוצר קורא את המחשבות שלי.

תקופה ארוכה אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לתת להדרי את ההגנה המרבית בכל הקשור לטיפולי ה"פה" שלה. הדרי כבר בת שלוש ומהיום שנולדה היא חווה טיפולים בפה. קטנה-קטנה שעברה כבר שני ניתוחים ואינספור טיפולי שיניים, רגע לפני סיבוב נוסף של "פלטה". כזאת של גיל 15, אבל מדובר בילדונת בת 3. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי שואלת אם יש לי כלים נכונים להעניק לה למען ההתמודדות שלה לטווח הרחוק, ואולי אני צריכה הכוונה מקצועית. הסביבה הקרובה שלי, זו שמבינה אותי, מכירה אותי ואולי אפילו מתמודדת עם מצבים זהים, אומרת שהחום והאהבה שאנחנו כהורים מעניקים לה הם מספקים, וכן, לכל ילד יש דברים שהוא מתמודד איתם במהלך החיים. ההגנה הכי טובה היא החום, החיבוק, האהבה. לא צריך יותר מזה. ואני שואלת את עצמי - באמת לא צריך יותר מזה?

אני לא בטוחה שפסיכולוג/פסיכיאטר ילדים ידע לתת לי את הכלים שאני מאמינה בהם ובהכרח מתאימים לי על-מנת לדעת איך מתמודדים, כלים אותם אוכל להעניק להדרי ויתנו לה הגנה נפשית - היום מרופאים שרוצים את "הפה" שלה ומחר מהסביבה שלא בטוח תדע איך לקבל את השוני הכל-כך מזערי הזה, אבל נודה על האמת - הוא קיים. אני לא רוצה טיפולים בדיעבד. אני רוצה לחזק את המערכת הנפשית של הדרי בדיוק כפי שאני דואגת למערכת החיסונית שלה שתהיה מחוזקת (בעיקר בעזרת הדברים שאני דואגת שהיא תאכל או לא תאכל). אני רוצה שהדרי תגדל עם הטיפולים הרבים האלה בהווה ובעתיד ותהיה שלמה איתם. שהעולם הרגשי שלה יהיה מוגן מכל אלה שרוצים את "הפה", גורמים לה לכאב, שלי אין שליטה עליו, או סתם כאלה ששואלים עליו שאלות. אני מאמינה שמערכת נפשית ניתנת לחיזוק ולתחזוק בדיוק כפי שאני יכולה לדאוג למערכת החיסונית שלה שתהיה מחוזקת, אך אני חושבת שעדיין אין לי את הכלים הנכונים לכך. אני רוצה אולי יותר מדי דברים שלא בהכרח ניתן לקבל; אז נכון שכאמא אני מתמקצעת כמעט בכל תחום אפשרי, ונכון שמערכת נפשית מחוזקת נכונה לכל ילד ולאו דווקא ילד שנזקק לטיפולים רפואיים, אבל במקרה הזה הכל הרבה יותר רגיש ומעסיק אותי יותר מכל דבר אחר.

אני מניחה שעד שלא אנסה לקבל הכוונה מקצועית לא אדע, וזה בסדר גם אם לא אסכים עם מה שמציעים לי, אבל לפחות אקבל עוד כלי להתמודד איתו. אני לא באמת יודעת מהם הכלים להם אני מצפה, אני לא באמת יודעת מי יכול לתת לי אותם. אולי המילה "פסיכיאטר" מרתיעה אותי בלי שום סיבה, בייחוד לאור העובדה שהדרי היא ילדה מלאת שמחת חיים ועולם רגשי מפותח מהרבה יותר ילדים שהם בני גילה. יש לי עוד כל-כך הרבה מה לברר עם עצמי.

מחשבות הן דבר שמשתנה ומתחלף. המחשבות לעתיד שלי הן כרגע ממש כמו הפוסט הזה, אבל גם הן יכולות להשתנות. אני כותבת את הפוסט ופרסומו דורש ממני מאמץ שלא היה לי עד עכשיו. אולי בגלל שהכל פה נכתב לעתיד לבוא ולא בדיעבד כמו עד עכשיו.

דבר אחד אני יודעת בוודאות - למען הבנות שלי אני מוכנה לנסות הכל, גם דברים שלעולם לא חשבתי שאצטרך. בין אם זה לעבור מרחק גיאוגרפי בשביל להעניק להן את הטיפול הטוב ביותר ובין אם זו ההכרה בעובדה, אפילו בקול, שאני רוצה עזרה.

עכשיו תור הוֶסְטִיבּוּלוּם, או: אגרוף קטן לבטן

ביום חמישי האחרון היינו במרפאת הצוות הרב-תחומי ב"מאיר".

שנה ותשעה חודשים לא היינו בישיבת צוות שכזו. החוויות שזכורות לי מישיבות כאלה בעבר מורכבות מהמון מתח לקראת היום המיועד, הכנות רבות סביב היציאה מהבית עם אורי התינוק, וסימן שאלה גדול מרחף סביבנו - כמה זמן נחכה, מתי יכניסו אותנו, כיצד יתייחסו אלינו, והעיקר: מה יגידו? תמיד אחרי המפגש עם הרופאים הייתי חוזרת הביתה מוצפת ומבולבלת, עמוסת חוויות רגשיות של מפגש עם ילדים שסועי שפה וחך אחרים והוריהם המודאגים, בראשי מהדהדים מושגים חדשים אודות מצבו של אורי ועוד יותר סימני שאלה על מה שצריך לעשות עכשיו.

כאמור, שנה ותשעה חודשים לא היינו שם. אורי גדל, ההבדלים הם דרמטיים. לא צריך יותר להיסחב עם בקבוקים וחלב וכל מה שמסביב. לא צריך יותר לדאוג, מה יהיה על שנת הבוקר ו/או שנת הצהריים שלו. לא צריך לקחת יותר מדי משחקים להעסיק אותו, לא צריך חיתולים ובגדים להחלפה ותיק כבד ועגלה. והעיקר, אורי עצמו - כבר ילד גדול, בן שלוש. אפשר להסביר לו והוא מבין ומשתף פעולה. הישיבה נקבעה ליום חמישי, וביום שני של אותו שבוע הסברתי לו שביום חמישי הולכים לבית החולים, לפגוש את הרופא שעשה לו את הניתוח. אורי שמח מאוד וכל יום שאל כמה פעמים: עכשיו יום חמישי? עכשיו הולכים? וכשנענה בשלילה, הודיע ללא היסוס: עכשיו אני רוצה. אני רוצה ללכת עכשיו.

יום חמישי מגיע. אורי מתעורר ממש מוקדם בבוקר, נרגש. אחר כך, כאילו כדי להזכיר לנו שהוא בסך הכול בן שלוש, הוא גם עושה סצנה קטנה עם בכי ועקשנות על איזו שטות. בסוף אנחנו מגיעים לבית החולים. בתיה, המזכירה, מקבלת את פנינו בחיוך רחב. אנו מוסרים את הטפסים ומתיישבים על הספסל, מתכוננים להמתנה ממושכת. אורי מתיישב בינינו, מפגין בגרות רבה וערנות לנעשה סביבו. שואל שאלות ונהנה להפגין ידע. בינתיים, תוך כדי ההמתנה, מתברר שיש היום ישיבה חגיגית במיוחד, עמוסת אורחים מהארץ ומחו"ל. הרבה כיסאות מוכנסים אל החדר הקטן. בתיה מביאה שרוול ארוך של כוסות חד פעמיות לקפה. אריאלה (ד"ר אריאלה נחמני, מתאמת המרפאה), מתרוצצת בהתרגשות ומדברת בטלפון. אנו ממשיכים להמתין.

פתאום אומרים לנו להיכנס. אנו נכנסים עם אורי לחדר הקטן ופוגשים צוות גדול של רופאים ומומחים שונים, שאת רובם לא פגשנו מעולם. אורי נהנה מתשומת הלב המורעפת עליו. מעט נבוך, מעט מתבייש אבל עונה לשאלות ומרשים את כולם. אנחנו יושבים ומתבוננים בו, גאים בו כל כך, אוהבים אותו כל כך. מתישהו אנו מציגים בפניו את פרופ' רוזנברג ואומרים לו: זה הרופא שעשה לך את הניתוח (בעצם אלה היו שלושה ניתוחים, אבל לילד בן שלוש זה קצת יותר מדי מידע). שניהם מתבוננים זה בזה, וניכר על שניהם שהם מאוד מתרגשים.

ארבעה או חמישה רופאים מציצים לאורי לתוך הפה, עם פנס, עם ידיים עטויות כפפות, עם מראה קטנה. הוא סבלני, משתף פעולה. בודקים את מצב השיניים, את השפתיים, את החך. מתווכחים על משהו. אחר כך חוזרים לדבר איתו ומבקשים ממנו לומר דברים. תוך כדי אני מבינה שהם בודקים גם איך הוא מדבר. לא התכוננתי לזה, לא יודעת למה, אולי כי עד היום זה מעולם לא היה על הפרק. מצד שני, בפעם האחרונה שהיינו כאן הוא היה בן שנה וארבעה חודשים אז אולי זו הסיבה. הדיבור של אורי לא טוב, הוא מדבר שוטף ומדהים מבחינת העושר והתחכום של השפה אבל מאוד לא מובן, קשה לי מאוד עם הבדיקה הזו, בא לי להגיד להם, רגע, זה בעייתי לבדוק אותו בפורום הזה, הקול שלו קצת חלש כי הוא נבוך, הוא מתרגש, הוא גם קצת מצונן, אל תשפטו אותו כל כך מהר... אבל זה בסדר, הם כולם חביבים ומתפעלים ממנו מאוד, מחמיאים לו בלי סוף ולא שיפוטיים מדי לגבי מובנות הדיבור שלו, אם כי הנושא בהחלט נכנס לדו"ח שיופק בסוף הפגישה.

חוץ מעניין הדיבור, יש עוד שני עניינים שידעתי מראש שיצטרכו לבדוק אותם: האחד, הנושא האורתודונטי - מצב החניכיים. בעניין הזה היו כל הזמן סימני שאלה, האם הפרה-מקסילה נכנסה למקומה, האם היא תקועה, האם היא נכנסה יותר מדי. לגבי זה יש חדשות טובות, מתברר שברוב המקרים של השסע יש חשש משקיעה של הלסת העליונה יותר מדי פנימה, אצל אורי זה לא קרה, הפרה-מקסילה עוד טיפ-טיפונת בולטת החוצה וזה דווקא טוב, כרגע אין צורך בטיפול אורתודונטי או בהתערבות כלשהי. גם לגבי השיניים, אמנם יש קצת ברדק אבל ד"ר אייזנבוד מרגיע אותי, השיניים נראות בסדר כשלעצמן, העובדה שחלקן בקעו שלא במקומן לא צריכה להדאיג, אלה רק שיני חלב - "תעזבי את השיניים" הוא אומר לי ואני עוזבת בשמחה, העיקר שאין עששת.

העניין השני, הנושא הפלסטי - ההידבקות של השפה העליונה לחניכיים. זה דבר שמדאיג אותי כבר המון זמן. לכולנו יש רווח בין השפה העליונה לבין החניכיים העליונות. הרווח הזה נקרא וֶסְטִיבּוּלוּם. הוא מאפשר לשפה העליונה להיות משוחררת, לנוע בחופשיות ולבצע את תפקידה, ובזכותו היא גם עולה למעלה כשאנו מחייכים וחושפת את השיניים העליונות שלנו. אצל אורי, הרווח הזה לא קיים. למרות שכבר פעמיים הפרידו בין השפה לבין החניכיים, נוצרה שם בכל פעם מחדש הידבקות באופן שלא מאפשר כמעט תנועתיות של השפה העליונה. או, כמו שאיריס פעם הגדירה את זה - "חיוך בלי שיניים". אני חשבתי שרק אצל אורי זה כך, מסתבר שגם הדרי מחייכת וחושבים שאין לה שיניים למעלה, בדיוק בגלל העניין הזה.

ביום חמישי האחרון הייתה הפעם הראשונה שדיברו על העניין הזה באופן ברור ומובן ואמרו את המשפט הכל כך חשוב: זה דבר שקיים אצל ילדים עם שסע, זה מוכר - וזה פתיר. יופי, אנחנו אומרים, מה צריך לעשות? ניתוח, כמובן. בהרדמה מלאה. ואחרי הניתוח תותאם לאורי פלטה שתונח בין השפה לבין החניכיים ותמנע את ההידבקות החוזרת. וכדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר. לא לחכות יותר מדי. אני עוצרת לנשום, המחשבות מתרוצצות בראשי. המון שאלות קופצות לי לראש אבל זה לא הפורום המתאים לשאול אותן. הרופאים ממשיכים לדבר ואז מתברר עוד פרט קטן: את הניתוח הזה עושים ברמב"ם. ברמב"ם?? אני נלחצת ומיד חושבת, איך יתכן ניתוח בלי פרופ' רוזנברג, ואריאלה לידי מרגיעה אותי, כן, ברמב"ם, ומסמנת לי בעיניה שזה בסדר, אני לא צריכה לדאוג, זה המקום המתאים לניתוח הזה.

רופא צעיר בצוות מוצג בפנינו, הוא יעשה את הניתוח ברמב"ם, הוא וערן לוחצים ידיים, הוא חוזר על שמו שלא קלטנו, אחר כך נחפש אותו ב"גוגל", אני כבר מסוחררת מכל המידע הזה, לוקחת את אורי בידיים, אנחנו כבר בדרך החוצה, שוכחים אפילו לבקש סיכום של הפגישה, לא נורא, אחר כך כבר נתקשר לבקש, עכשיו אומרים תודה רבה לכולם ויוצאים כי יש עוד המון אנשים וילדים שממתינים בחוץ.

***

בדיעבד, כששחזרתי את כל מה שהיה שם, חשבתי שהייתי צריכה להיות מוכנה לזה. הייתי צריכה לדעת, כי כבר מזמן ידענו שיש כאן בעיה ושהיא לא תיפתר ככה סתם. ובתוך בליל המחשבות והרגשות שהציפו אותי אחרי המרפאה, כשחזרנו הביתה, יותר מהכול הרגשתי שמחה, על כך שהרופאים מכירים את התופעה הזו ושסוף כל סוף הגיעו להתמודד איתה ויפתרו אותה.

ובכל זאת, לא צפיתי את זה מראש. העדפתי להאמין שזהו זה, אין לנו יותר ניתוחים, לפחות לא בשנים הקרובות. מתברר שבמסע הארוך הזה אני ממש מנסה להיות אופטימית. דווקא אני, שלא מצטיינת באופטימיות יתרה בחיי היום-יום, ושמעדיפה תמיד להסתכל למציאות בעיניים ולא להדחיק אותה, מגלה שלגבי אורי יש לי מנגנון הדחקה לא רע. לכן אני מרגישה עכשיו כמו אחרי אגרוף בבטן, ותוהה איך זה שלא ידעתי להתכונן לזה מראש.

כבר מזמן הבנתי את זה, אבל עדיין זה קשה לעיכול בכל פעם מחדש: אי אפשר לדעת מראש את כל מה שאורי יצטרך לעבור, א' ב' ג' וגמרנו. ההתפתחות היא דינאמית, ולא תמיד צפויה, לטוב ולרע. בדיוק בשביל זה קיים צוות המומחים, שבודק את הילד אחת לתקופה, רואה מה התפתח ומחליט מה הלאה. ולפחות בינתיים, תמיד יש עוד מה לעשות.

אז עכשיו צריך להתחיל לגלגל את זה, ואני אפילו לא יודעת ממה להתחיל. וכשאני חושבת על זה, פתאום מציפות אותי הדאגות על כל הדברים האחרים שעוד מחכים לנו, ואני נוזפת בעצמי, איך יכולת להיות כל כך שאננה ולחשוב שכמעט סיימת עם זה? פתאום קופצות לי לראש בבת אחת כל המחשבות, על הדיבור ועל השמיעה, על השיניים שעוד מחכות לנו בהמשך הדרך, ועל החניכיים שבעוד כמה שנים יצטרכו השתלת עצם, ומה בכלל חשבתי לעצמי? איך הרשיתי לעצמי לשקוע בשגרה הרגועה, להרפות מהדאגות ולחשוב שאין שום דבר באופק, כשבעצם יש עוד כל כך הרבה דברים לעבור?

***

זוכרת, אני אומרת לעצמי, את מה שאת בעצמך כתבת בבלוג, ממש לאחרונה? שהעסק הזה הוא כמו ריצה למרחקים ארוכים? שצריך סבלנות, ואמונה, ואורך רוח? כן, אני זוכרת. כל זה נכון, אבל עכשיו קצת קשה לי. נכון שאורי כבר הרבה יותר גדול. נכון ששום דבר לא ישווה - בעיניי לפחות - לקושי של ההתחלה, כשהוא היה תינוק. נכון שעכשיו זה אמור להיות הרבה יותר קל. ובכל זאת, המסע הזה ארוך, ארוך מאוד. וברגעים מסוימים, לא נעים לומר, הוא קצת מייאש.

בתקופה האחרונה הרגשתי שהמסע שלנו מתנהל ברוגע, בקלילות. עברנו קשיים רבים והתגברנו, יכולנו קצת לנוח. כאילו הגענו אל איזושהי פסגה (זמנית, כמובן) ויכולנו להמשיך בנחת בדרך סלולה, מישורית, בטוחה ומוכרת. עכשיו, כשהתבשרנו שממש מעבר לפינה מחכה לנו עוד עלייה תלולה, אני מתכווצת, לא רוצה, מבקשת לעצור.

אני יודעת שיש לנו כוחות להמשיך. אני יודעת שממתינים דברים חשובים שצריך להתגייס ולטפל בהם. אני רק רוצה עוד קצת זמן. עוד קצת שגרה, בלי עליות תלולות, בלי עיקולים חדים, בלי בורות פתאומיים. עוד קצת מישור, עוד קצת אוויר צלול ורוח ונוף.

בתחנת הביניים הזו, שאחרי המרפאה של יום חמישי האחרון, אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן לעכל, לנשום, להירגע. אחר כך - אני מקווה לאסוף את עצמי, להיות אמיצה ולצאת שוב לדרך. אין ברירה אחרת.

לפני המירוץ, על קו הזינוק

ביום חמישי אחה"צ הדרי לא הרגישה טוב. בעיקר התלוננה על כאבי ראש והייתה מרוחה על הספה. כשהגיעו חברים בערב היא כבר התנהגה כרגיל.

ביום שישי בערב אני הרגשתי מאוד לא טוב - כאב ראש חזק במיוחד, צמרמורות ובחילה חזקה. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה, אם בכלל. כשקמתי בשבת בבוקר עם חולשה כללית, אבל מרגישה יותר טוב, הבנתי שמה שעבר עליי זה סוג של לחץ נפשי. אחותי הגדירה את זה "מחלת הסופשבוע" כי יש יותר זמן להיות חולים בסופשבוע ואז כל הלחץ נופל עליך בבת אחת.

ביום חמישי בבוקר היינו באחת מאותן ישיבות צוות מומחים בבית החולים "מאיר" - מה שיכול להסביר למה הדרי לא הרגישה טוב ובהמשך אני. לא היה לי זמן ממש לעצור ולחשוב על כל מה שנאמר לנו שם בישיבה, ומעיסוק אחד מיד רצנו לעיסוק השני, ואפילו את כל השבת לא בילינו בבית. מה שברור לי זה שכל מה שנאמר בישיבה וכן הבנתי יצר אצלי שחרור לחץ לא קטן שבכלל התחיל עוד כמה חודשים קודם לכן - מאותו יום שנקבעה לנו הפגישה עם הצוות.

כשהשכבתי לישון את הדרי ואחותה הקטנה בשישי בערב, הסתכלתי על הדרי, ליטפתי אותה על הלחי כמו שהיא אוהבת, והתחיל להתנגן לי בראש השיר, בלי תכנון מוקדם, "על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני ואת עומדים לרוץ...". ככה בדיוק הרגשתי באותן דקות. עכשיו אני יודעת שזה בדיוק מה שאני מרגישה. הדר ואני עומדות שוב על קו הזינוק, מתכוננות למירוץ הבא שלנו. ברגעים כאלו אני מקנאה ביועד שמיד חזר למשימות היומיום שלו, מהדקה שיצאנו משערי בית-החולים, ולא נראה כאילו העניין של "מה שהיה שם" מטריד אותו ולו במעט.

בוקר יום חמישי התחיל עם מה שאני מכנה "עצבים רופפים" שלי. ליועד צץ משהו בעבודה שאילץ אותו להיות שם בדיוק בשעה שנקבעה לנו המרפאה. היה לשנינו ברור שלא משנה מה, למרפאה אנחנו מגיעים יחד, אבל כן צריך למצוא פתרון מעשי לעניין. אולי להקדים את התור, אולי לאחר, אבל הוא חייב לרקוד בשתי החתונות. אני, שגם ככה הייתי טעונה בעודף לחץ, לא רציתי לחשוב מעשי, לא היה אכפת לי כמה העבודה כרגע הכרחית, אני ראיתי רק את המרפאה לנגד עיניי והיה לי ברור שלא משנה מה, לשם אנחנו מגיעים ביחד!! לאחר שהבנו שלא ניתן להגיע מאוחר יותר, לא נותר לנו אלא לנסות ולהקדים, אז יצאנו מוקדם מהמצופה לכיוון כפר-סבא עם מתח שצובר תאוצה ועצבים רופפים למדי.

ההמתנה שלנו בבית-החולים הייתה מתוחה בעיקר בגלל המחשבה האם יועד יספיק להגיע בזמן למשימת העבודה שלו או לא. הדרי תפעלה אותי יופי בזמן הזה ב"משחקי רכבת" לאורך אזור ההמתנה, צוהלת ומפזזת לי, "אני הקטר", "את הקטר", ומצב הרוח שלה הפגין כאילו בכלל מדובר ביום כיף עם אמא ואבא. הדר ידעה שבאנו לפגוש את "ליאור" (בכל זאת פרופ' רוזנברג זו מילה ארוכה מדי גם כשמדובר בגאון קטן), אותו אחד שהוריד לה את הצ'ופציק מהאף. אולי טעות שלי, אולי לא, אבל מראש לא השתמשתי במושג "רופא" כי ידעתי שהדר לא בטוח תקבל בהבנה גדולה את העובדה שמטרת המפגש שלנו היא "רפואית". הסברתי לה גם שאולי ירצו להסתכל לה בתוך הפה אבל בעיקר האנשים שנפגוש ידברו, ידברו וידברו ואחרי שידברו הרבה נלך הביתה. הדרי די ציפתה לפגוש את ליאור ואת אריאלה (ד"ר נחמני אריאלה).

כשהגיע תורנו ונכנסנו לישיבה חיכה לנו הצוות המוכר והידוע (פרופ' רוזנברג, ד"ר נחמני, ד"ר אייזנבוד ופרופ' פינקלשטיין), אבל היה שם עוד צוות רופאים נוסף שחלקם היו אורחים מחו"ל, לכן השיחה התנהלה בעברית ובאנגלית. הצוות כולו היה מופתע בעיקר ממראה ה"שפה" של הדרי. אחד האורחים בירר שוב אם אכן היה מדובר בשסע דו-צדדי, כי לא האמין למראה. ד"ר נחמני אמרה בפשטות מדויקת - "זה פרופ' רוזנברג".

הדרי הייתה מתוקה עד דמעות. התחושה שלי הייתה שהכל יהיה טוב ויפה עד לשלב שיבקשו ממנה לפתוח את הפה. לפני שביקשו ממנה לפתוח את הפה שאלו אותי אם היא תסכים, אמרתי - תשאלו את הדרי, זה הפה שלה. ד"ר אייזנבוד ניגש להדרי ושאל והיא מייד פתחה את הפה בהסכמה. אין לי איך באמת לתאר כמה פתיחת הפה היא משמעותית עבורי. ההכנה שלי למפגש, כשלי בכלל לא היה ידוע כיצד הוא יתנהל, והבגרות המוקדמת של הדרי עשו את זה. וכמובן אני לא שוכחת את עמוד הענן ששומר עלינו.

בדקו לה את הפה, הסתכלו לה על החניכיים, על בקיעת השיניים. ביקשו ממנה שתתן לי נשיקה כדי לראות את תנועת השפתיים, והדרי משתפת פעולה באופן מוחלט. אלופה!! מצב בכלל לא פשוט לילדה כל-כך קטנה ורכה לנוכח חדר מלא אנשים, שאפילו לי נראה עמוס מדי.

ותוך כדי הדיון שמתנהל באנגלית ובעברית, ואני שמנסה ללקט מידע מהמילים באנגלית ומהמשפטים בעברית, ותוך כדי דיבור באנגלית, פתאום אני קולטת ומבינה ואומרת ליועד - "הם רוצים שוב פלטה". יועד תוהה ושואל "בטוחה?" ובכדי לוודא שהבנתי, תוך כדי השיחה השוטפת של כולם, אני שואלת את ד"ר נחמני "פלטה בגלל מנשך הפוך?" והיא מאשרת לי. באותה שניה הרגשתי שעמוד הענן שלי פשוט החליט להמשיך הלאה ועזב אותנו שם, להתמודד.

ופתאום ד"ר אייזנבוד מחזיר אותי למציאות בעברית ואומר - "אם המשפחה תשתף פעולה צריך לנסות פלטה ובהקדם", והכדור עובר  לד"ר נחמני - "אני מכירה את המשפחה היא תשתף פעולה אין מה לדאוג"... זה היה נראה כאילו לרגע שכחו שאנחנו שם, וזה תמיד משעשע בעיניי, באמת. ולי בינתיים בראש מהדהדות שתי מילים "לנסות פלטה". הייתי בפוסט הזה פעם... והשיחה ביניהם ממשיכה, ואחרי ניסיון הפלטה צריך ניתוח בשביל "לשחרר" את השפה בשביל שתהיה יותר תנועתית. ועכשיו כבר מהדהדות שלוש מילים - "לנסות פלטה" ו"ניתוח".

ידעתי שתהיה שוב "פלטה", אבל כיוונתי לגיל 5-6, זה היה לי בתודעה וזה נראה לי עוד מספיק רחוק, לרגע לא דמיינתי שיעמידו אותנו על קו הזינוק ויגידו, קדימה, צאו לדרך, הדרי בת שלוש, חייבים להתחיל לנסות כבר עכשיו, כי כמה שיותר מוקדם יותר טוב. ובדיוק כמו שאמר ד"ר אייזנבוד בפגישה הזאת, "כבר הבנו שאין פה חוקיות, כל מקרה הוא שונה".

אבל תעצרו רגע, מה זה אומר שצריך בהקדם? ואיזו פלטה? ואיפה? וכמה זמן? ויש לי עוד כל-כך הרבה שאלות. אבל אני מבינה גם שזה לא הפורום המתאים לשאול אותן.

יריית הזינוק נורתה עכשיו צריך להתחיל לרוץ. ואין יותר מדויק ממיכה שטרית שתיאר את זה בשיר שלו "הקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר...ונדמה שקו הסיום מתרחק עוד יותר". אבל אני יודעת שלא כמו בשיר אני אולי מתבלבלת, אבל בהחלט לא נופלת. מה שבטוח זה אני יודעת, יותר מתמיד, שבמירוץ הזה אני כבר לגמרי לא לבד.

על הניסים ועל הנפלאות

יותר מכל סופגניה או לביבה, יותר מכל חנוכיה או מסיבה בגן, חנוכה מסמל עבורי חג של אמונה.
בתא המשפחתי הקטן שלנו חנוכה מציין עבורנו משמעויות רבות, ויועד ואני מחבבים את התקופה הזאת במיוחד.

במקצועי אני מורה והשבוע לימדתי בכיתה על נס פך השמן.

ניסיתי לגרום לילדים בכיתה להבין מה הרגישו המכבים כשמצאו בבית המקדש את אותו פך שמן טהור וקטנטן, שבעזרתו יכלו להדליק את המנורה. ואני אומרת טהור, כי היה שם הרבה שמן מסביב, שמן טמא, שכמה אנשים לא נחמדים דאגו לקלקל. המכבים מצאו פך שמן שחשבו שיספיק ליום אחד, וביום למחרת גילו שהשמן יכול להספיק ליום נוסף וכך הלאה. כמה שמן טהור נשפך שם.

שאלתי את הילדים מה הרגישו המכבים כשגילו את אותו שמן. המילה שמחה עלתה כמה פעמים. אחד מהילדים אמר "מופתעים", ואחר השלים אותו והוסיף "לא מאמינים". המכבים לא האמינו למה שעיניהם רואות - כמה שמן טהור נשפך שם בבית המקדש, אותו שמן שלמראית עין הספיק ליום אחד, פתאום מספיק לשמונה ימים. וזו המשמעות של נס - היכולת להאמין. כשמאמינים, גם ניסים יכולים להתרחש. 

בגן של הדרי ציינו את חג החנוכה בריקודים ובשירה כמו בהרבה מאוד גנים בתקופה הזו. אני, אישית, לא אוהדת גדולה של המסיבות הללו.
אמנם הגננות תמיד משקיעות הרבה עבודה ומרץ בהקמתן, ואני מאוד מעריכה את זה, אבל לראות קבוצה של ילדים שפועלים "כחיילים" במערכה קצת גורם לי להרים גבה. היו תגובות שונות לילדים בגן לנוכח "המופע" אותו הם מעלים. ילדה שצהלה ושמחה בלי סוף, ילד שהעדיף בכלל לא לקחת חלק בכל החגיגה הזו ורק התבונן מהצד, ילדה שהעדיפה להשאר על הידיים של אבא שלה, ילדה שבכתה, וכל אחד עולם ומלואו. התגובות היו מגוונות גם אצל הצופים - ההורים. אמא שצילמה הכל, אמא שהתלבטה אם לתת לבת הבוכה שלה לבכות בידיים של הגננת או פשוט לגשת אליה, אבא שדיבר בנייד רוב הזמן, וכל אחד והעולם שלו.

הדרי, שזו השנה הראשונה שלה בגן, ואני אובייקטיבית לחלוטין - הייתה מתוקה להפליא. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה נבוכה מאוד לאורך זמן. המבוכה התבטאה בעיקר בכך שהיא העלתה את הלסת עם השיניים התחתונות, מעל השפה העליונה, זו שהיה בה שסע. פעם ראשונה שראיתי אותה מבטאת מבוכה באופן הזה. הדר הייתה כל-כך נבוכה שאפילו לא רצתה לרקוד איתי כמו שהיא כל-כך אוהבת לעשות כשהיא שומעת מוזיקה. אבל עם זאת, מהמקום שלה, עם הפנים המעידות מבוכה, היא שרה ועשתה את התנועות בדיוק כפי שציפו ממנה.

ופתאום זה כאילו נחת עליי משום מקום - ברקע התחיל להתנגן שיר המספר את סיפור חג החנוכה של המכבים עם השמן ושמונת הימים והפזמון שלו היה "מי שמאמין לא מפחד...". ותוך כדי שאני מסתכלת על הדרי שרה את הפזמון התחלתי לדמוע.

זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את הפזמון הזה, ולא פעם ראשונה שאני שומעת את הדרי שרה אותו. לא התרגשתי מהשיר, אבל כשראיתי את הדר במבוכה שלה, שרה את השיר, בין קהל ילדים מגוון, עצמאית לחלוטין - התחדדה בי המחשבה שהדרי היא בהחלט נס.

הדר, באותן דקות, סימלה בעיניי, יותר מהכל, את המשמעות של "אמונה" בחג של אור; השמן הטהור שמתמלא כל יום מחדש וממלא אותי, ואת כולם, בהרבה אור. מציפה את כולנו בידע, אהבה, שמחה ויותר מהכל גורמת לי להאמין, שתמיד אפשר למצוא את מה שנקי וטהור שיכול להדליק ולהאיר. לניסים אולי אי אפשר באמת תמיד לצפות, אז מה שנשאר הוא שצריך להאמין. קודם כל בעצמנו, אחר-כך בכל היתר.