בערך שנה לאחר לידתה של הבת הבכורה שלי התוודעתי למושג "טלטלת". אף אחד לא הכין אותי לפני הלידה הראשונה לעובדה שמשהו במאזן הרגשי ישתנה לאחר שאלד. נכון שהשינוי העיקרי נובע מהעובדה שזוג הופך למשפחה, אבל הטלטלה שהרבה אמהות חוות לאחר לידה לא בהכרח נובעת רק משינוי בזוגיות, אלא ממכלול רגשות אחרים ונוספים שמחקרים עדיין מנסים להתחקות אחריהם - יקראו לזה "דכדוך" או "בייביבלוז", או במקרים יותר קיצוניים יקראו לזה כבר "דיכאון שלאחר לידה".
אני זוכרת את הטלטול מהלידה של הבת הבכורה כאילו זה היה אתמול, למרות שעברו כמה שנים. אני יכולה להגיד בדיוק מה הרגשתי בתקופה הראשונית שלאחר הלידה. אני לא באמת מכנה את זה "דכדוך" או "בייבי-בלוז", אבל הייתה בהחלט "טלטלת" שאף אחד לא הכין אותי אליה מראש והבנתי אותה רק בדיעבד.
באופן זהה אני יכולה לספר גם על "הטלטלת" הרגשית שחוויתי לאחר לידתה של בתי השלישית - המושגים שכבר הזכרתי לא עונים על משבצת ההגדרות שלי, אבל בהחלט הלידה שלה שינתה את המאזן הרגשי שלי בפעם השנייה. ציפיתי לזה וידעתי שזה יגיע, הייתי קצת יותר מוכנה לזה מבלידה הראשונה, אך עדיין זו הייתה ה"טלטלת".
מוזר לי קצת להגיד, וזה אפילו יכול להישמע קצת מצחיק, שלאחר הלידה השלישית חוויתי "טלטלת" שנייה. תיאורטית, שלוש לידות דורשות שלוש טלטלות, ואולי אני טועה - אבל עם הדרי אני לא זוכרת אם זה קרה או לא.
בלידה של הדרי הבנתי איך המושג "הכל יחסי" מקבל משמעות חזקה יותר בחיים. כי ככה זה - הכל יחסי.
הלידה של הדרי לא באמת נתנה לי "חופשת לידה" - מהלידה שלה נכנסנו לסחרור שלא פסק כמעט עד גיל שנתיים, עם כל מה שהיה קשור לטיפול בשסע. לפני הניתוחים, בזמן הניתוחים ואחרי. ריצה מרופא לרופא, מבית-חולים אחד לשני, טלפונים, אישורים ובכלל מבצע שלם של "התמודדות". לא היה לי זמן לשקוע. הייתי צריכה להחזיק את הראש מעל המים, כשכל כולי למען הדרי. לא חוויתי את אותה טלטלת שרבות מאיתנו האמהות חוות לאחר הלידה. אותו איזון שמופר בתא המשפחתי בהצטרפותו של תינוק חדש למשפחה, ולרוב, האמא מרגישה אותו בעצמה - את זה לא חוויתי. הייתי עסוקה בלהיות חזקה בשבילי ובשביל הדרי, ולא באמת היה לי זמן להישען אחורה ולשקוע במחשבות.
כשנולדה לי הבת השלישית, בדיוק שנתיים לאחר הלידה של הדרי, נזכרתי איך זה בעצם לגדל תינוקת שלא דורשת ממני צרכים מיוחדים. הרבה שעות ביתיות רגועות (למרות הנוכחות של עוד שתי בנות), הנקה קלה ובאופן כללי בלי לרוץ אחרי הזנב של עצמי בבירורים ובסידורים רפואיים.
לא נעים לי להשתמש בביטוי "חוויה מתקנת", כי חלילה אני לא יכולה להגדיר את החוויה עם הדרי כחוויה שלילית, אבל הלידה של השלישית הבהירה לי את משמעות "שגרת החיים" האמיתית. הלידה השלישית החזירה לי את ה"טלטלת" המדוברת, וכמה שהיא הפתיעה אותי, הייתי מוכנה אליה וקיבלתי אותה אפילו בשמחה, יחסית.
באותם ימים גרנו בפתח-תקווה ויועד היה מתפלל בבית-הכנסת שבתוך בית-החולים לילדים "שניידר". היינו מגיעים לשם בהרכב משפחתי מלא בימי שבת בבוקר, בעיקר עבור הבת הגדולה, שתחווה את משמעות תפילת השבת. הייתי משוחחת עם הרבה אמהות לילדים שהיו מאושפזים בבית-החולים. כל אחת והמקרה העצוב שלה.
לאט לאט הבנתי שאצל הדרי רואים את השסע, רואים את הצלקות שלאחר הניתוח, ההתמודדות שלי כאמא לא פשוטה - אך היא כאין וכאפס לעומת מצבם של ילדים אחרים, בטווח גילאים דומה, לפעמים גדולים יותר ולפעמים קטנים יותר, אשר מיום לידתם נמצאים בסכנת חיים.
הביקורים הקבועים בבית-החולים לילדים גרמו לי להבין מפעם לפעם, שלמרות הכל ואחרי הכל, אני צריכה להגיד תודה. ברגעים כאלה באמת יכולתי לעשות שימוש במושג "רק אסתטי" ולהפנים שבמקרה שלנו זה הסיפור. לא נשקפת סכנה לחייה של הדרי, היא לא מתמודדת עם מציאות "אכזרית" מדי, והכל אצלה סובב סביב טיפולים שהם אמנם לא קלים עבורה, אך עדיין היו בוודאי הורים אחרים שהיו שמחים אם זה היה רק זה.
הכל באמת יחסי, ואני תמיד מזכירה לעצמי את זה, במיוחד בימים כאלה, שאנו מתקרבים לביקור במרפאה של צוות מומחים, דבר שתמיד מכניס אותי למתח פנימי, למרות שאין באמת סיבה מיוחדת. אני מנסה להזכיר את זה לעצמי גם לפני תור אצל ד"ר בוצר, כי רופאי שיניים הרבה ילדים עוברים.
אני יודעת שמותר לי גם לחשוב שהמצב שלי לא נתון למצבים יחסיים של אחרים, כי הוא שלי ואני זו שצריכה להתמודד איתו. אני מוצאת את עצמי ברגעים מסוימים חושבת אם יש לי את הכלים הנכונים להתמודד עם הדברים שהדרי מתמודדת איתם כילדה קטנה. כיצד אני יכולה לנסות להקל עליה בדרך הטובה והקלה ביותר, ולדעת בוודאות שאני נותנת לה את הכלים הנכונים להתמודד עם הטיפולים הלא קלים שהיא חווה ולעזור לה להתמודד איתם מבחינה רגשית. אני לא חושבת שאני מנסה לייצר לעצמי "בעיות" של מחשבות, אלא באמת שואלת את עצמי לעתים תכופות בשלב הזה, האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות עבורה מעבר ללעטוף אותה בחום ואהבה ובהרבה תחושת בטחון בעובדה שאנחנו כאן בשבילה.
לפעמים לא צריך יותר מזה, אבל לפעמים זה גם לא בהכרח מספק.
למרות שלהדרי אין יותר שפה שסועה ואין יותר את השסע אתו היא נולדה, אני מרגישה במקום מסוים שהשסע כן נשאר אצלי, ועד שאני לא אצליח "לסגור" אותו לפחות כמו במקצועיות של פרופ' רוזנברג, אני עדיין אצטרך לדעת איך להתמודד איתו במשך הזמן. ואולי זה לא עם השסע, אלא אולי זו הצלקת, והרי על צלקות אומרים שהן עוברות עם הזמן, לא?...
השסע שלי הוא לא השסע של הדרי. אני מתמודדת כאמא והיא מתמודדת כמטופלת. אני כנראה לעולם לא אצליח להבין עם מה עליה להתמודד, כמו שאני לא מצפה ממי שהוא לא "אמא במצבי" שבאמת יבין אותי. אני רוצה לנסות לעשות כמיטב יכולתי להקל על הדרי ככל שתגדל, אבל אני לא בטוחה שאני באמת יכולה לשלוט על זה, אלא רק לקוות שמה שאני עושה או אשתדל לעשות הוא הטוב ביותר והנכון ביותר.
כי הכל בחיים יחסי.
אני זוכרת את הטלטול מהלידה של הבת הבכורה כאילו זה היה אתמול, למרות שעברו כמה שנים. אני יכולה להגיד בדיוק מה הרגשתי בתקופה הראשונית שלאחר הלידה. אני לא באמת מכנה את זה "דכדוך" או "בייבי-בלוז", אבל הייתה בהחלט "טלטלת" שאף אחד לא הכין אותי אליה מראש והבנתי אותה רק בדיעבד.
באופן זהה אני יכולה לספר גם על "הטלטלת" הרגשית שחוויתי לאחר לידתה של בתי השלישית - המושגים שכבר הזכרתי לא עונים על משבצת ההגדרות שלי, אבל בהחלט הלידה שלה שינתה את המאזן הרגשי שלי בפעם השנייה. ציפיתי לזה וידעתי שזה יגיע, הייתי קצת יותר מוכנה לזה מבלידה הראשונה, אך עדיין זו הייתה ה"טלטלת".
מוזר לי קצת להגיד, וזה אפילו יכול להישמע קצת מצחיק, שלאחר הלידה השלישית חוויתי "טלטלת" שנייה. תיאורטית, שלוש לידות דורשות שלוש טלטלות, ואולי אני טועה - אבל עם הדרי אני לא זוכרת אם זה קרה או לא.
בלידה של הדרי הבנתי איך המושג "הכל יחסי" מקבל משמעות חזקה יותר בחיים. כי ככה זה - הכל יחסי.
הלידה של הדרי לא באמת נתנה לי "חופשת לידה" - מהלידה שלה נכנסנו לסחרור שלא פסק כמעט עד גיל שנתיים, עם כל מה שהיה קשור לטיפול בשסע. לפני הניתוחים, בזמן הניתוחים ואחרי. ריצה מרופא לרופא, מבית-חולים אחד לשני, טלפונים, אישורים ובכלל מבצע שלם של "התמודדות". לא היה לי זמן לשקוע. הייתי צריכה להחזיק את הראש מעל המים, כשכל כולי למען הדרי. לא חוויתי את אותה טלטלת שרבות מאיתנו האמהות חוות לאחר הלידה. אותו איזון שמופר בתא המשפחתי בהצטרפותו של תינוק חדש למשפחה, ולרוב, האמא מרגישה אותו בעצמה - את זה לא חוויתי. הייתי עסוקה בלהיות חזקה בשבילי ובשביל הדרי, ולא באמת היה לי זמן להישען אחורה ולשקוע במחשבות.
כשנולדה לי הבת השלישית, בדיוק שנתיים לאחר הלידה של הדרי, נזכרתי איך זה בעצם לגדל תינוקת שלא דורשת ממני צרכים מיוחדים. הרבה שעות ביתיות רגועות (למרות הנוכחות של עוד שתי בנות), הנקה קלה ובאופן כללי בלי לרוץ אחרי הזנב של עצמי בבירורים ובסידורים רפואיים.
לא נעים לי להשתמש בביטוי "חוויה מתקנת", כי חלילה אני לא יכולה להגדיר את החוויה עם הדרי כחוויה שלילית, אבל הלידה של השלישית הבהירה לי את משמעות "שגרת החיים" האמיתית. הלידה השלישית החזירה לי את ה"טלטלת" המדוברת, וכמה שהיא הפתיעה אותי, הייתי מוכנה אליה וקיבלתי אותה אפילו בשמחה, יחסית.
באותם ימים גרנו בפתח-תקווה ויועד היה מתפלל בבית-הכנסת שבתוך בית-החולים לילדים "שניידר". היינו מגיעים לשם בהרכב משפחתי מלא בימי שבת בבוקר, בעיקר עבור הבת הגדולה, שתחווה את משמעות תפילת השבת. הייתי משוחחת עם הרבה אמהות לילדים שהיו מאושפזים בבית-החולים. כל אחת והמקרה העצוב שלה.
לאט לאט הבנתי שאצל הדרי רואים את השסע, רואים את הצלקות שלאחר הניתוח, ההתמודדות שלי כאמא לא פשוטה - אך היא כאין וכאפס לעומת מצבם של ילדים אחרים, בטווח גילאים דומה, לפעמים גדולים יותר ולפעמים קטנים יותר, אשר מיום לידתם נמצאים בסכנת חיים.
הביקורים הקבועים בבית-החולים לילדים גרמו לי להבין מפעם לפעם, שלמרות הכל ואחרי הכל, אני צריכה להגיד תודה. ברגעים כאלה באמת יכולתי לעשות שימוש במושג "רק אסתטי" ולהפנים שבמקרה שלנו זה הסיפור. לא נשקפת סכנה לחייה של הדרי, היא לא מתמודדת עם מציאות "אכזרית" מדי, והכל אצלה סובב סביב טיפולים שהם אמנם לא קלים עבורה, אך עדיין היו בוודאי הורים אחרים שהיו שמחים אם זה היה רק זה.
הכל באמת יחסי, ואני תמיד מזכירה לעצמי את זה, במיוחד בימים כאלה, שאנו מתקרבים לביקור במרפאה של צוות מומחים, דבר שתמיד מכניס אותי למתח פנימי, למרות שאין באמת סיבה מיוחדת. אני מנסה להזכיר את זה לעצמי גם לפני תור אצל ד"ר בוצר, כי רופאי שיניים הרבה ילדים עוברים.
אני יודעת שמותר לי גם לחשוב שהמצב שלי לא נתון למצבים יחסיים של אחרים, כי הוא שלי ואני זו שצריכה להתמודד איתו. אני מוצאת את עצמי ברגעים מסוימים חושבת אם יש לי את הכלים הנכונים להתמודד עם הדברים שהדרי מתמודדת איתם כילדה קטנה. כיצד אני יכולה לנסות להקל עליה בדרך הטובה והקלה ביותר, ולדעת בוודאות שאני נותנת לה את הכלים הנכונים להתמודד עם הטיפולים הלא קלים שהיא חווה ולעזור לה להתמודד איתם מבחינה רגשית. אני לא חושבת שאני מנסה לייצר לעצמי "בעיות" של מחשבות, אלא באמת שואלת את עצמי לעתים תכופות בשלב הזה, האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות עבורה מעבר ללעטוף אותה בחום ואהבה ובהרבה תחושת בטחון בעובדה שאנחנו כאן בשבילה.
לפעמים לא צריך יותר מזה, אבל לפעמים זה גם לא בהכרח מספק.
למרות שלהדרי אין יותר שפה שסועה ואין יותר את השסע אתו היא נולדה, אני מרגישה במקום מסוים שהשסע כן נשאר אצלי, ועד שאני לא אצליח "לסגור" אותו לפחות כמו במקצועיות של פרופ' רוזנברג, אני עדיין אצטרך לדעת איך להתמודד איתו במשך הזמן. ואולי זה לא עם השסע, אלא אולי זו הצלקת, והרי על צלקות אומרים שהן עוברות עם הזמן, לא?...
השסע שלי הוא לא השסע של הדרי. אני מתמודדת כאמא והיא מתמודדת כמטופלת. אני כנראה לעולם לא אצליח להבין עם מה עליה להתמודד, כמו שאני לא מצפה ממי שהוא לא "אמא במצבי" שבאמת יבין אותי. אני רוצה לנסות לעשות כמיטב יכולתי להקל על הדרי ככל שתגדל, אבל אני לא בטוחה שאני באמת יכולה לשלוט על זה, אלא רק לקוות שמה שאני עושה או אשתדל לעשות הוא הטוב ביותר והנכון ביותר.
כי הכל בחיים יחסי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה