27 בספטמבר 2012

על הפנים


אחד הדברים שיכולים לעצור לי את הנשימה, לגרום לי לנשום בקול, לקטוע לי חשיבה צלולה ולגרום לי לאלם (ומי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה להגיד) זה לראות את הדרי נופלת. או מועדת. או בסכנת נפילה.

זה התחיל כבר מהיום שנולדה. העצות להניח תינוק על הבטן, בשביל שילמד להחזיק את הראש, גרמו לי לחשוב פעמיים עם הדר. המחשבה שהראש יישמט לה על הרצפה/המזרון והפרה-מקסילה תיפגע ותתחיל לדמם הטרידו אותי. הפרה-מקסילה שהייתה דבוקה לה לאף בצורה מסובבת כלפי מעלה יצרה מצב שהחלק החשוף הוא זה שאצל כל אדם אחר הוא החלק הפנימי של השפה. אזור מאוד רגיש, מלא רקמות רגישות, שמדמם בקלות מכל מכה.

אמנם לא נמנעתי לחלוטין מלהניח את הדרי על הבטן בימיה הראשונים על-מנת שהראש יתרומם, וניסיתי להתכחש למחשבה שהדבר מטריד אותי. עד למכה המדממת הראשונה. אמנם היא לא הייתה מכה בקנה מידה מזעזע, אבל לי היא גרמה לטלטול נפשי...

סביר להניח שלכל אמא, טרייה או ותיקה, יש רמת חרדה משלה בנוגע לנפילות של ילדיה (אבות בעיניי יותר חסינים או סתם אדישים מדי), ולא משנה גילו של הזאטוט. הרי ככל שגדלים רמת הסכנה משתדרגת. אחרי שהבכורה שלי קצת גדלה הבנתי שהבהלה שלי מכל נפילה שלה לא מועילה לאף אחת מאיתנו, אלא רק יוצרת פחד מוגבר. הבטחתי לעצמי שעם הילד השני אני אתעלה על עצמי ואתגבר על רמה אחת, לפחות, של חרדה.

לא הכינו אותי לעובדה שהילדה השנייה תהיה עם שפה שסועה ועוד דו צדדית. לשמחתי, מן הסתם, העובדה הזו לא עצרה את ההתפתחות המוטורית של הדר, להפך. כנראה בשביל ללמד אותי לקח לחיים, היא הראתה לי שאני אולי עסוקה במחשבות על התפתחות ומכות בפנים, אבל המטרות שלה ברורות ומשמעותיות. בגיל שמונה חודשים הדרי נעמדה, ובגיל כמעט 11 חודשים התחילה את הצעדים הראשונים שלה לבד.

אני כותבת את המילים האלה יום לפני ערב יום הכיפורים. בדיוק היום בו הדרי נכנסה לניתוח הראשון שלה לתיקון השפה. ח' תשרי תשע"א (15 בספטמבר 2010) - לפני שנתיים. הדרי הייתה בת 11 חודשים וכאמור מנסה את מזלה כהולכת רגל טרייה. תחשבו מה ניתוח שכזה, מעבר לרגישות של האיזור המנותח, גורם לזאטוטה עצמאית כל-כך.

שירי ואני ציינו כבר שתינוק יוצא מניתוח עם סדים לידיים בשביל למנוע ממנו לקרב את הידיים לאיזור הפה ולפגוע בתפרים. כשמדובר בגיל ארבעה-חמישה חודשים זה טוב ויפה, כשמדובר בגיל 11 חודשים זה כבר לא ממש משנה, בייחוד אם הזאטוטה הולכת.

השבוע הראשון, ברובו, היה על הידיים, ומדי פעם כשהנחתי את הדרי היא רק רצתה להיות בקרבתי, בישיבה או בשכיבה. אני, כפי שציינתי, לא השתמשתי בסדים לידיים מרגע סיום הניתוח והנחתי אותם בצד למזכרת (עם הזמן המזכרת צרמה לי בעין וזרקתי אותם). הדרי הייתה מודעת לעצמה ואני סמכתי עליה ועליי.

בשבוע השני, כשבהחלט ניכר שינוי משמעותי בתהליך ההחלמה מהניתוח - הדרי נזכרה שהיא גם יודעת ללכת. אמנם לא היה לה קל כי היא עדיין הייתה חלשה וכואבת, אבל לא היה לה אכפת לנסות. מצד אחד שמחה גדולה, מצד שני רמת החרדה עלתה שלב.

פרופ' רוזנברג ציין והדגיש כמה פעמים - לאחר הניתוח, להשגיח על הזאטוטה ככל שניתן. התפרים רגישים ואם חלילה ייפתחו או ייפגעו, מעבר לעובדה שהאיזור ממילא מדמם ורגיש, הפגיעה בתפרים תשאיר צלקות הרות גורל. שבוע וקצת לאחר הניתוח והדרי מתחילה לזחול - ואני איתה. ברקע נמצאת גם אחותה הגדולה, שבאותם ימים הייתה רק בת שלוש, מה שללא ספק לא הקל על הנפש העדינה שלי...

הדרי נעמדת ואני נושמת בכבדות. הדרי הולכת שניים, שלושה צעדים, ואני - לא רק שלא נושמת סדיר, גם שומרת על כושר בלהיצמד אליה ולתפוס אותה על כל נפילה או סתם התיישבות. הכל רק בשביל שהתפרים, חס וחלילה, לא ייפגעו.

לידע כללי, תקופת הגלדים המחלימים מהניתוח ארכה כמעט חודשיים. נצח במונחים של אמא דואגת. בסוף גם התקופה הראשונה הקשה עברה. איך לא צצו להן השערות הלבנות? אין לי הסבר, למעט העובדה שכאן הגנטיקה משחקת לטובתי...

גינות שעשועים היו גם אתגר לא פשוט שהצלחתי לעבור, ואמנם התקופה הקריטית שלאחר הניתוח הראשון והתפרים שהתאחו כבר מאחורינו, אבל שסע זה שסע, משאיר צלקות, בעיקר אצל אמא. היו נפילות, ולמזלי הרב, טפו טפו, הדרי נוחתת כמו חתול, אם לא על הרגליים אז על הידיים ועוצרת את ההשתטחות על הפנים במיומנות מרשימה.

עשרה חודשים לאחר הניתוח הראשון, הדרי עוברת ניתוח נוסף, עם אותן אזהרות בנוגע לתפרים ואותה חרדתיות אמהית. ההבדל היחידי הוא שהדרי בת שנה ותשעה חודשים - הולכת רגל מנוסה ואתגרית במיוחד. ילדים לא תמיד מודעים לסכנה, אבל הדר אוהבת לחיות את הסיכונים. ושוב סף החרדה עולה שלב, אבל גם את התקופה הזאת צלחתי עדיין בלי השערות הלבנות.

אך את הנפילה של הדרי, כמה ימים לפני ערב חג הפסח של 2012, אני לא אשכח.

נסענו בהרכב משפחתי להכין מצות. חוויה מיוחדת (וארוכה) כשהיא נערכת באופן הלכתי מדוקדק. הנסיעה הייתה בערב, נסיעה לא קצרה ועם שלוש בנות באוטו, חדור המוטיבציה היחידי שנשאר להכנת המצות היה יועד. לשמחתן של הבנות, המקום היה גדוש ילדים קופצניים. ילדים רצים, קופצים, נעלמים וצצים, ואני עם תינוקת בת חצי שנה במנשא, משגיחה על עוד שתיים המשתלבות יפה באווירה. יועד, חדור המוטיבציה, מכין מצות.

לא חלפו 10 דקות מהרגע שיצאנו מהאוטו וקפיצה אחת יותר מדי של הדרי גרמה לה להשתטח עם הפנים על הרצפה. הצעקה "הדרי" שצעקתי אמנם לא נשמעה בהמולת מצוות המצה, אבל היא הייתה עוצמתית, ולאחריה נעתקה לי הנשימה מכמות הדם שזרמה מתוך הפה. המכה לא הייתה חזקה מאוד, אבל מספיק היה נים שנפגע קלות - והדם זרם בלי סוף. הנה הפחדים שלי מתממשים לנגד עיניי.

להדרי יש רמת כוח סבל יחסית גבוהה. היא לא בוכה מכל מכה שתיראה לי כואבת, ובמקרים שהיא פורצת בבכי אני יודעת שמדובר בכאב של ממש. הבכי באותו ערב לא נפסק. אני מניחה שכאב לה, אני מנחשת שהדם שזלג לא תרם לה לרוגע, שלא לדבר על האמא ההיסטרית שלה, שכבר לא ידעה מה לחשוב (האבא אמנם נרתם לעזרתה, אך שוב לא נראה שהתרגש מדי). לאחר שהדרי נרגעה קצת ואני התעשתתי, עשיתי בדיקת "כל השיניים בפה", לוודא שלא נשברה בטעות שן, והדרי מצידה חזרה לשחק...

אני די מנסה להתעלות על עצמי ולא להיות "לחוצה" מדי עם הבנות בגינות השעשועים ובכלל.

צעקת ה"לא לרוץ" תקפה לכל אחת מהבנות שלי, אבל איכשהו עם הדרי אני תמיד מדמיינת את הנפילה ישר "על הפנים". זה לא תמיד עוזר, וילדים רצים, משתוללים ונופלים ואחרי הכל אני אומרת על זה תודה. אני הרבה פעמים מנסה להתכחש לעובדה שהן משתוללות, מטפסות, רצות ומתגלגלות, הרבה פעמים מעדיפה שלא להסתכל, כאילו זה לא קורה, נותנת ליועד לקחת אותן לגינה, לבריכה וכדומה, בלעדיי, רק בשביל שאני לא אדע מה קורה שם בפועל, כי יועד טוען ממילא שהן תמיד נופלות רק כשאני איתן (הוא די צודק), ומנסה לתת להן, ולהדרי בפרט, להתחשל.

ליתר דיוק, אני נותנת לעצמי להתחשל ולהתמודד.

תגובה 1:

  1. ואני רוצה להוסיף: כמה נכון, כמה אני מזדהה עם כל מילה. על אף שאני באופן כללי פחות דואגת מנפילות, אני זוכרת כל נפילה על הפנים, כל דימום מהאף ומהפה, ומתכווצת.
    ובעיקר אני מתכווצת כשאני רואה אותו קם מהנפילה עם בכי אמיתי, של כאב אמיתי. משהו בהבעה שלו שולח אותי ישר לזיכרון של הפרצוף הקטן שלו אחרי הניתוח הראשון, עם הפה המכווץ, התפור, והאף המתקמט בניסיון להביע את הכאב והתסכול, כי השפתיים לא יכלו לזוז... יש משהו בהבעה ההיא שחוזר אליי מהפנים של אורי - דווקא אחרי נפילה. אולי זו רגישות מיוחדת שלו, אולי זו פשוט הטראומה שלי.
    איזה מזל שיש לי עם מי לחלוק את הכאב הזה.

    השבמחק