22 באוגוסט 2012

אל עצמי

לפני כחודשיים דיברתי עם אמא, שהייתי פוגשת באופן קבוע בגינה, על הדרי.
סיפרתי לה שהדרי נולדה עם שפה שסועה. הפתעתי אפילו את עצמי ששיתפתי אותה.
האמא הייתה יותר מופתעת. שאלה אותי אם יש משהו שהיא צריכה לראות. תחושת שמחה רגעית אפפה אותי.
המשכתי ואמרתי לה שתתמקד באזור שמתחת לאף, יש צלקת. היא מצידה אמרה שכבר ראתה את הצלקת, אבל חשבה שזה בזכות האופי הקופצני שלה, נפילה אחת יותר מדי.
מאחר ואני חיה את הדרי מהיום שנולדה אני יכולה להבחין בכל שינוי בפנים שלה.
המשכתי להתעקש עם האמא - תבחיני בשפה העליונה שלה היא קצת שונה.
האמא מצידה אמרה - כל ילד הוא קצת שונה, לא הייתי חושבת שזה בגלל שסע.

לפני כמה ימים, פגשנו חבר שיועד לא ראה כמה שנים טובות. 
בצורה מנומסת למדי ובזהירות שאל אותנו מי הילדה (מבין השלוש) שנולדה עם הבעיה (שמועות רצות מהר).
הצבענו לו על הדרי והוא המשיך לתהות איפה הבעיה. היה נראה שהוא קצת מבולבל, אז מיקדנו אותו לצלקת שמתחת לאף. הוא המשיך ואמר - אה, אז ככה נראה שסע בשפה, כי לא באמת רואים...

אני אף פעם לא יודעת איך הסביבה, היום, רואה את הפנים של הדרי עם מה שפעם היה שסע בשפה.
אני לא מתעסקת בזה ביומיום, אבל כמי שחיה את הדרי אני יודעת מה היה פעם ויודעת מה יש היום.
אני יודעת שלהדר לא רואים את השיניים העליונות הקדמיות מכיוון שהן בקעו קצת יותר פנימה.
לכל ילד אחר רואים חיוך עם שיניים, להדרי רואים חיוך עם שפתיים.
יום אחד החיוך עם השיניים יסתדר, אבל עד אז יש עוד קצת זמן, וזה לא באמת משנה.
העיקר שהדרי מחייכת. יותר מזה - אוהבת לחייך.
אני יודעת שלהדרי יש צלקת מהניתוח מתחת לאף. לא צלקת חזקה, אבל צלקת.
אבל גם אותה אמא מהגינה חשבה שמדובר בנפילה של ילדה שובבה.

אני יודעת שיש לי רגישות גבוהה יותר לנפילות של הדרי, לא תמיד בגלל הכאב, אלא בגלל שהפנים עלולים להיות מעורבים. האף ,הפה. אזור רגיש אצל כל אחד, אבל אצל הדרי על אחת כמה וכמה. מבחינתי בכל אופן.

לפני הניתוח הראשון של תיקון השפה, הסביר לנו פרופ' רוזנברג שיהיה עוד ניתוח.
מדובר באזור רגיש של רקמות, אז האף יהיה משוך כלפי מטה (אף מעוך, כמו של פקינז), ושחרור הרקמות הללו ש"יחזירו" את האף למקומו יתרחש רק בניתוח השני.
לאחר תקופת השיקום של הניתוח הראשון, לאחר שירדו כל הגלדים והאדמומיות נעלמה, לא הבנתי למה צריך עוד ניתוח. יש שתי שפתיים, אף קטן, הכל בסדר. ידענו שצריך עוד ניתוח רק לא הצלחנו לתאר למה.

אחרי הניתוח השני לא האמנתי עד כמה הדר עוד יכולה להיות דומה לאבא שלה. 
היה נראה שפרופ' רוזנברג לקח מודל לאף של יועד ועל-פיו ניתח את הדרי ועיצב לה את האף שהיה משוך.
בין הניתוח הראשון לשני הכל היה נראה רגיל במבנה הפנים של הדרי, אבל היום כשאני מסתכלת בתמונות של אותה תקופה אני רואה עד כמה השינוי משמעותי. 
ראיתי את השינוי מייד לאחר הניתוח, אבל היום הכל נראה לי הרבה יותר ברור.
אולי אני לא אדע אף פעם איך הדרי נתפסת בעיניי הסביבה, וזה לא כל-כך משנה לי, כל זמן שהיחס אליה יהיה שיוויוני, ללא הרגישות הגבוהה שבני-אדם מביעים, באופן טבעי, כלפי ה"שונה".
שיתחשבו בצרכים שלה שאולי יכולים לנבוע ממבנה שיניים קצת שונה, אבל כי לכל ילד יש צרכים משלו למגוון דברים.
כי כל ילד הוא שונה בלי קשר לשסע.

אני בעצמי עדיין לומדת איך לייצג את מה שהיה פעם השסע של הדרי כשצריך.
אמנם מאז שזכיתי להכיר את שירי והתקרבנו לאחרונה יותר בקשר ובתקשורת בינינו (אנחנו כבר לא מדברות רק על שסעים) זה הרבה יותר פשוט. שירי ממש מבינה על מה אני מדברת, במקרים מסויימים אפילו יותר מיועד.
אולי זה בגלל "האמא", אולי זו הגישה. בטח בגלל שזאת שירי.

הדרי נולדה עם שסע בשפה, בינתיים עברה שני ניתוחים ועוברת טיפולי שיניים קבועים, כל זאת וטרם מלאו לה שלוש שנים. אני מניחה שיש לכל אורח החיים הלא שגרתי הזה,השפעה כלשהי על הדרי, לטוב ולפחות טוב, אבל אני יודעת שההשפעה הזו היא ברוב המקרים יותר עליי, ואני צריכה לדעת בעצמי לעשות לי לוח חלק.
להבחין בין מה שהיה פעם ומה שיש היום. כפי שאני אשליך את זה על הסביבה, ככה הסביבה תקבל את זה.
החשיבות שאני אייחס לדברים ופרשנויות למצבים של הדרי בחיים, במקום מסוים הם באחריותי.
אבל בסופו של דבר, גם להיות אמא זו אחריות. אולי אני פשוט קיבלתי עוד משימה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה