23 באוגוסט 2020

קול ה' בכח, קול ה' בהדר

לפני שבועיים, ביום שישי, סיפרתי להדרי על הבלוג. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שממש סיפרתי לה מה יש בו.

שתינו שכבנו באותה מיטה במחלקת כירורגית ילדים בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים. הדרך היחידה שיכולתי לנמנם קצת באותו יום הייתה כשאני צמודה אליה לנשימה. 

אני לא בטוחה כמה היא זוכרת ממה שסיפרתי לה, אבל ישנה סבירות גבוהה שהיא זוכרת הכל ובמדויק. השיחה הזו, בה רק אני דיברתי, הייתה 24 שעות אחרי ניתוח השתלת העצם שהדר עברה. השפעת התרופות עדיין לא התפוגגה ובאותו יום אם היא לא ישנה היא מלמלה תוך כדי דמעות את אותן שלוש מילים - אני רוצה הביתה.

שש שעות יועד ואני חיכינו לה בחדר ההמתנה של חדרי הניתוח. שש שעות שהסבתות והדודות בבית חיכו לעדכון שלנו. שש שעות שאחותה הגדולה, שאני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שהיא אולי הבכורה, אבל רק בת 13, חיכתה לשמוע שהניתוח נגמר.

שש שעות. באוזן שמאל אני שומעת את יועד קורא תהלים. אנחנו יודעים שזה לוקח לו בממוצע שלוש שעות. ובאוזן ימין אני שומעת את אביתר בנאי. שיר אחד שלו, "הושענא",שהמילים שלו לקוחות ממזמור לחג סוכות, נתפס לי באוזן דווקא במשפט "וברך התות והאגוז והאתרוג...אל נא הושענא והצליחה נא". אותו אתרוג ששמו מוזכר כעץ פרי הדר. בין לבין הודעות וואטסאפ. מדי פעם בלי לתכנן אני דומעת. בעיקר מחכה. מחכה שיעבור הזמן. מסתובבת מול המסך שמעדכן כמה זמן עבר ומתי המעבר לחדר התאוששות. הולכת לנשום אוויר בחוץ, קונה להדר את בובת העיניים הגדולה שראתה בחנות הכניסה לבית-החולים, וביקשה שאקנה לה אותה רגע לפני שנכנסה עם אבא שלה לחדר הניתוח. יועד ואני סיכמנו שהוא מלווה לחדר ניתוח ואני נכנסת לחדר התאוששות. הורה אחד בכל פעם. כשעברו חמש שעות אני מגלה אצל יועד סימנים של אי שקט. העוגן ששומר עליי יציבה מתחיל להתערער. ההמתנה האינסופית מתחילה לטלטל גם אותו.

ניתוח השתלת העצם בפה היה ידוע לנו בערך מהיום שהדר נולדה. פרופ' רוזנברג, שניתח כשהייתה תינוקת, הסביר לנו אז בכלליות על הניתוח הזה שצפוי לקראת גיל 10. ניתוח בו תוצא חתיכת עצם מהאגן ותושתל בפה, במקום בו נוצר השסע בחניכיים וחסרה עצם בשביל שהשיניים יבקעו.

בשלוש השנים האחרונות הכרנו את הרופאות והרופאים בבית החולים "הדסה עין כרם" ו"שערי צדק" והתכוננו לניתוח הזה. מעקב אחר הניבים שצפויים לבקוע, צילום CT, צילומים פנורמיים והרבה שיחות עם מי שבחרנו שינתח, ד"ר ערן רגב.  קיבלנו הסברים טכניים כיצד יערך הניתוח, על ההתלבטויות איך לבצע את הניתוח ובכלל כמעט כל מחשבה ותהייה שהייתה, וד"ר רגב ראה לנכון לשתף אותנו, שקיפות מלאה מעצם היותנו ההורים. ההרגשה שרואים אותנו בגובה העיניים, כשותפים לתהליך, היוותה עבורנו בסיס משמעותי באמון. 

ד"ר רגב הוא אישיות מיוחדת המשקפת את הרופא שהוא. בכבוד שהוא מביע, בנינוחות, באופטימיות, ברגישות ובהכלה שלו, ידענו שהוא הרופא המדויק להדר גם ברגעים שפיזית לא נהיה לצידה. המקצועיות שלו היא חלק בלתי נפרד ממי שהוא.

בחודש אפריל התקשרו אליי מ"הרמוניה" ב"שערי צדק" ושאלו אם אנחנו יוצאים לדרך. ידענו שהדר צפויה לעבור שתי עקירות של השיניים הקדמיות שבקעו בתוך הפה בזוית לא נכונה, עם שורש חלש, והיו עם עששת. ד"ר רגב רצה לעקור את השיניים ובכך למנוע זיהום באזור בו צפויה להיות השתלת העצם, כדי שתיקלט בצורה המיטבית מבחינתו. 

העקירה עברה בהרדמה מקומית. טלטלה רגשית נוספת שהדר נאלצת להתמודד איתה, וגם הפעם צולחת אותה כמו שרק היא יודעת. חודש עובר, מגיעים לביקורת, וד"ר רגב אופטימי. אזור העקירה החלים לשביעות רצונו, והשיקול של צורך בפלטה מקומית באזור העקירה, מבחינתו, יורד מהפרק. הוא מבקש מאיתנו שנגיע לחוות דעת נוספת במחלקה האורתודנטית של "הדסה עין כרם", כדי לשמוע לדעתם. לפעמים נדמה לי שהרכב שלנו נוסע מחריש לירושלים כטייס אוטומטי...

בסוף חודש יוני הגענו לפגישה נוספת עם ד"ר רגב ודיברנו על תאריך לניתוח. מבקשים לעבור את תקופת בין המצרים (י"ז תמוז עד ט' אב) שהשנה תפסה את חודש יולי, מוכנים לזה שיום הניתוח בבית-החולים הוא יום חמישי, ומגיעים ל- 6 באוגוסט. 

ב-24 ביולי נקבע לנו טרום ניתוח. בדיקה, טפסים ובלי שיחה עם מרדים כי יש קורונה...

מתייעצת עם הומיאופת ומקבלת את ההמלצות שלו, דואגים מי יהיה בבית עבור הילדים ביום חמישי כמעט יום שלם, מתארגנים על דירה צמודה לבית-החולים לקראת השבת שתבוא עלינו לטובה. קצת שיחות נפש עם הדר, מחבקת אותה ומצמידה אותה אליי, קצת שיחות לנפש שלי עם חברות שמחזקות, וכל מה שאני רוצה זה להיות כבר אחרי. לא מוטרדת ממה שצפוי, ממה שיהיה, רק רוצה לראות את הדר אחרי הניתוח.

ב-4 באוגוסט מקבלים את העדכון האחרון לקראת הניתוח: להגיע ביום חמישי, 6 באוגוסט, בשעה 8:00. צום מאוכל החל מחצות, שתייה רק עד 6 בבוקר. הניתוח מתחיל ב-9:00. הידיעה שאנחנו לא מתאשפזים יום קודם תפסה אותי בהפתעה. כמה נשמתי לרווחה כשהבנתי שהרווחנו עוד יום בבית. הידיעה שעד עכשיו הכל מאוד מדויק בזמנים ב"שערי צדק" קצת הטרידה, כי היה לי ברור שאם מישהו יעכב את הניתוח זה אנחנו. 

בוקר יום חמישי. מבקשת מיועד שיתפלל באוטו... בדרך. הדר בזמן הזה צופה בסדרה שלה במחשב. שקטה. לא מדברת.   8:30 מגיעים לבית-החולים והטלפון הצפוי "איפה אתם?" תופס אותנו בכניסה למחלקת כירורגית ילדים. כל מה שהדר החזיקה בבטן עד לאותו רגע התפרץ ברגע עם דמעות. בבית-החולים מזרזים אותנו, והדר נעצרת. מתקשה להתלבש בבגד המקומי, מתעלמת מהסביבה, מחבקת אותי ובוכה. 

9:00 נכנסים למבואה של חדר הניתוח. פוגשים מרדים אחד, פוגשים את ד"ר רגב. אינסוף שאלות טכניות עליהן אני עונה כמו רובוט, חיבוק חזק להדר, מבקשת מד"ר רגב שיעשה ויצליח. עד שכולם נעלמים לחדר הניתוח. אני יוצאת לחדר ההמתנה ומחכה. 9:15 יועד מצטרף אליי. שותק. שואלת אותו - נרדמה? אומר לי כן. שאלו אותנו איך רוצה את ההרדמה, הדר ביקשה מסיכה לפנים, ויצאתי כשהיא רדומה.

בשעה 14:55, בזמן שיועד מסתובב לו מול מסך ההמתנה ואני יושבת על הספסל בצד, תחושת מחנק עוברת לי בגרון, שזכורה לי מהניתוח האחרון שהדר עברה. אני צועקת ליועד שהיה מרוחק ממני - זהו נגמר הניתוח. שואל אותי איך אני יודעת, אני עונה לו אני יודעת. עוברות שתי דקות והוא מקבל הודעה בנייד שהדר הועברה לחדר התאוששות. המסך גם מתעדכן. ויועד מסתכל עליי ושואל שוב  - איך ידעת??

שתי דקות נוספות עוברות וד"ר רגב יוצא אלינו. מסתכל עלינו, שואל - אתם בסדר? ואני, שמופתעת ממנו בכל פעם מחדש, עונה לו - עכשיו כן. מעדכן אותנו שהניתוח עבר מבחינתו מעולה, בדיוק כמו שתכנן, שהדר התעוררה ושניכנס אליה, אבל לא ביחד. שואל מי נכנס? יועד מסתכל עליי, כמו מסמן לי, תיכנסי, ואני עונה לו - יועד נכנס, אני צריכה לנשום. הרגשתי בבטן כמה יועד צריך לראות את הדר. נדירות הפעמים שראיתי אותו לא שקט...

עוברות 20 דקות, יועד ואני מתחלפים. נכנסת, רואה את הדר ישנה. מורידה לה את מסיכת הקורונה מהפה והאף וזועמת על כך בלב, מתקשה להתמודד עם ההתנהלות של חדר ההתאוששות, קוראת ליועד שיחליף אותי וסומכת עליו שהוא ידע...

16:30 עולים למחלקה. אותה מחלקה שקיבלה אותנו בבוקר - כירורגית ילדים. 

הדר ישנה, אנחנו נושמים. מבחינתנו החלק הקשה מאחורינו. 

יום שישי, הדר קצת יותר ערנית, אך בעיקר ישנה. ד"ר רגב מגיע לבקר, בודק, אופטימי וזהיר כהרגלו. מיידע שצפויה נפיחות בפנים שתעלה, ותתחיל לרדת מיום ראשון. מעדכן שיגיע למחרת. בשבת. שוב מופתעת. מההיכרות שלי עם הרפואה בארץ זה לא מובן מאליו שרופא מגיע בשבת.

הדר לא מסכימה להצטלם ואני מכבדת את הרצון שלה. מדי פעם במעבר שלה ליד המראה בשירותים היא מתחילה לדמוע. אני רואה פנים קצת נפוחים, לא מעבר, היא כנראה רואה הרבה יותר.

בערב, קבלת שבת, ואנחנו יחד כל המשפחה ברחבה שמחוץ לבית-החולים. הדר יושבת על כיסא גלגלים כשהאחים שלה סביבה בעיקר רוצים לחבק אותה. שואלים שאלות ומאוד רגישים כלפיה. המזמור שהוא כנגד היום השישי מתחיל עם  "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" ובהמשך שלו שש מילים שמקבלות משמעות חזקה יותר במקום ובזמן ששרנו אותן - "קול ה' בכח קול ה' בהדר". באותה נקודה אני כבר יודעת שהשבת שכל-כך חששתי ממנה בימים שלפני הניתוח, היא השבת שתיתן להדר ולי את הכח שאנחנו צריכות. 

יום שבת בבוקר, הדר ערנית. מצליחה ללכת קצת יותר. משחקות יחד משחקי קופסא. ד"ר רגב מגיע ב-8:30. בודק, מנקה את הפה. חיובי כהרגלו.

המשפחה שוב יחד לקידוש בוקר משותף, בפינה קטנה מחוץ לבית-החולים. אישה שעוברת לידינו, עוצרת ואומרת לנו כמה טוב לראות אותנו ביחד, כמה שמחה אנחנו מקרינים. מנוחת צהריים קלה ונפגשים שוב בחוץ לסעודה שלישית משותפת והבדלה. השבת יוצאת, שבוע חדש מתחיל.

יום ראשון. צילום פנורמי נוסף, ד"ר רגב בודק, מנקה. מספר לנו שוב על הניתוח, עונה לנו על שאלות שצצות ואומר שזמין לכל שאלה שתהיה לנו. מוודא שוב שיש לנו את הטלפון הנייד שלו. משתחררים הביתה.

הרצון של הדר לחזור הביתה, מתחלף עם "אני רוצה לאכול". כל יום שעובר יותר טוב מקודמו. משתתפים באירוע משפחתי. השבוע עובר במהירות ואני לא מבינה איך כבר עבר שבוע מיום הניתוח. חברות מגיעות לברך ומחממות, לא רק להדר, את הלב. חיצונית אין זכר לניתוח. 

לפני שבועיים הדר התחילה פרק חדש בחיים שהשיא שלו יהיה היקלטות העצם, בקיעת השיניים והתחלה של טיפולים חדשים.

בעוד חודשיים הדר תחגוג 11 ומתחילה את שנת בת-המצווה. עבורנו ועבורה יהיה לפרק הזה משמעות גדולה המחברת בין חוויות הילדות להתבגרות.



* תמונה שהדר צילמה ושלחה בקבוצה המשפחתית.


22 באפריל 2020

פרוצדורה בימי קורונה: ניתוח השתלת עצם

ניתוח השתלת עצם היה המשוכה העיקרית שעמדה לפנינו בשנים האחרונות.

שלושה ניתוחים עבר אוּרי עד גיל שנתיים, ואחריהם הייתה הפוגה. היה זמן של שגרה, שהיו בו טיפולים ומעקבים, אבל בעיקר היו בו שקט ושלווה וחיים יום-יומיים של משפחה. וכל הזמן הייתה ברקע הידיעה שבשלב מסוים יגיע הניתוח הבא, והוא יהיה גדול ורציני.

את הניתוח להשתלת העצם עושים בהתאם להתפתחות השיניים ולמצב הלסת העליונה. הצוות המטפל יודע לומר מתי מתאים לגשת לניתוח, כי לכל ילד קצב שונה של התפתחות הפה ובקיעת השיניים הקבועות. בנוסף לכך, לפני הניתוח נדרשת הכנה אורתודונטית: הלסת העליונה, שהיא מעין קשת רצופה אצל כולנו, מחולקת על ידי השסע; במקרה של שסע דו צדדי, הלסת שסועה בשני מקומות ולמעשה מחולקת לשלושה חלקים, כך שהחלק האמצעי, ה"פרה-מקסילה", מנותק מהחלקים האחרים. במצב כזה הלסת העליונה לא גדלה באותו קצב כמו הלסת התחתונה, החלקים הצדיים עלולים לשקוע פנימה, גם הפרה-מקסילה נוטה לשקוע פנימה באפן שיוצר מנשך הפוך ולפעמים היא גם מתנדנדת ולא יציבה. נדרש טיפול אורתודונטי משמעותי, שמטרתו להביא את הלסת העליונה למצב תקין מבחינת המנח והמנשך, על מנת להכין אותה להשתלת העצם.

ומה עושים בהשתלה? לוקחים חתיכת עצם של הילד עצמו - לרוב מעצם האגן, באזור המותן - ומשתילים בלסת העליונה, במקום השסע (בשסע דו צדדי נדרשת השתלה בשני הצדדים). חתיכת העצם המושתלת אמורה ליצור חיבור בין החלקים הנפרדים של הלסת העליונה וכך נוצר רצף; הציפייה היא שלאחר תהליך ההחלמה והיקלטות העצם יוכלו כל חלקי הלסת לגדול יחד, כך שאותה פרה-מקסילה, החלק הקדמי של הלסת שהיה מנותק מהצדדים, תצמח יחד עם החלקים האחרים באופן יציב וללא שקיעה, והניבים הקבועים, שצפויים לבקוע באזור בו היה השסע, יוכלו לצמוח דרך העצם שהושתלה ולבקוע אל חלל הפה.

אוּרי, היום כמעט בן עשר וחצי, מטופל במרפאה האורתודונטית בביה"ח רמב"ם כבר קרוב לשבע שנים. לאורך השנים התאפיין הטיפול בקידום צמיחת הלסת, בתיקון המנשך ובשימור המצב הקיים. לעתים היו הפוגות, לעתים היו נסיגות שהצריכו טיפול חוזר; בסופו של דבר, המטרה הייתה לאפשר צמיחה תקינה של הלסת מתוך התכוננות ארוכת טווח לאותו ניתוח השתלת עצם שהמתין לנו מעבר לאופק. אנחנו עשינו את חלקנו, אבל את הניתוח הדחקנו. לא רצינו לחשוב עליו בכלל.

בינואר האחרון הסתיימה ההדחקה. פרופ' דרור איזנבוד, שמטפל באוּרי במסירות רבה כבר קרוב לשבע שנים, בדק את אוּרי והודיע: זהו, אתם מוכנים להשתלה. ואז הלך אתנו כמה צעדים, אל הצד השני של המסדרון, שם נמצאת מחלקת כירורגיית פה ולסת, לתאם לנו מועד לניתוח. הניירות עברו, עוד תיק נפתח, ואנחנו מצאנו את עצמנו על הישורת האחרונה לפני הניתוח.

לקראת הניתוח יש לא מעט הכנות: בדיקה אצל רופאת הילדים בקופת חולים. בדיקות דם בקופת חולים. פגישה עם צוות פה ולסת וסדרה של צילומי שיניים, כולל צילומים פנורמיים וסי.טי. של הלסתות. פגישה עם המנתח, ד"ר עומרי אמודי. פגישה עם צוות המורים בבית הספר, על מנת להסביר על הניתוח הצפוי וההיעדרות הממושכת. טרום ניתוח, שבו עושים עוד כל מיני בירוקרטיות בבית החולים וגם פוגשים מרדים. וחוץ מכל אלה, גם הרבה הכנה נפשית. על כך עוד יפורט בהמשך.

מועד הניתוח המקורי נקבע ליום רביעי ה-11 במרץ, היום האחרון של חופשת פורים. כמה ימים לפני הניתוח, אחרי שעשינו את כל ההכנות הנדרשות, קיבלנו טלפון ממזכירת המחלקה: יש לנו מקרה אונקולוגי דחוף, אנחנו נאלצים לדחות את הניתוח שלכם. אחרי הרבה חיפושים ביומן ונוכח העובדה שלוח הניתוחים היה מלא עד אחרי פסח בואכה הקיץ, הצליחו להוסיף יום ניתוחים נוסף ולתת לנו תאריך קרוב: יום ראשון, 22 במרץ. אשפוז במוצ"ש, 21 במרץ.

הימים קצת מוטרפים בגלל הקורונה והמדינה הולכת ומתכנסת לתוך סגר. ב-12 למרץ מודיעים על סגירת בתי הספר. ב-17 למרץ מתפרסם מסמך הנחיות של משרד הבריאות ובו שורת הגבלות על הפעילות במרחב הציבורי; באחד הסעיפים האחרונים מתחבאת הנחייה שרוב הציבור לא שם לב אליה: החל מיום ראשון, 22 במרץ, תבוטל כל הפעילות האלקטיבית בבתי החולים הציבוריים. זהו, אנחנו אומרים, הניתוח יידחה, וחשים אכזבה גדולה, מהולה בתחושת הקלה מסוימת. הכי קל לדחות את ההתמודדות, אבל אנחנו העדפנו לגשת ולסיים איתה. וחוץ מזה, אנחנו כבר יודעים מניסיוננו: מערכת הבריאות הציבורית עמוסה. אם דוחים עכשיו ניתוחים, ומי יודע מתי יתחדשו, ייווצרו תורים עצומים. יהיה קשה מאוד לקבל תאריך חדש. וגם ככה עם ילדים קל מאוד לאבד תור לניתוח, מספיק שקצת עולה החום וכבר דוחים הכל. המחשבות רצות קדימה, אל השנה הבאה, כמה רצינו לגמור עם זה לפני כיתה ו', בטח לפני שאוּרי יגיע לחטיבת הביניים, אבל אין מה לעשות, זה לא בידיים שלנו וצריך לקבל את מה שנגזר, כל עכבה לטובה, כך אומרים, ואנחנו מנסים להשלים עם העניין, ולאוּרי אנחנו אומרים בעדינות שככל הנראה הניתוח נדחה אבל אנחנו עוד לא יודעים סופית.

אבל בשיחות טלפון עם המחלקה אומרים לנו, בינתיים הניתוח מתקיים, לא קיבלנו שום הודעה אחרת. ובשיחה האחרונה, ביום חמישי בצהריים, אומרת לנו מזכירת המחלקה, תעקבו אחרי ההודעות בתקשורת. אם יגידו שבית החולים נכנס למתכונת חירום, כנראה הניתוח יבוטל. בינתיים הוא מתקיים. אנחנו ממשיכים להתארגן לניתוח, מכינים את הבית, מקפיאים אוכל לילדים (שלושה ילדים נשארים בבית, אמנם הם כבר גדולים אבל בכל זאת יישארו לבד, אנחנו נהיה רחוקים, ואין להם עכשיו שום מסגרת, גם סבא וסבתא לא יכולים לבוא לעזור, רק מרחוק). ביום שישי אני מתחילה לארגן את התיק לשלושתנו, לימי האשפוז, ותוהה אם בכל רגע יתקשרו לבטל ואצטרך לפרוק את כל מה שארזתי; וכל הזמן מלווה אותי תחושה עמומה שאני צריכה פשוט להוריד את הראש ולהמשיך קדימה, לא להביט לצדדים, לא לשאול שאלות, כל זה לא רלוונטי אלינו, אנחנו ממשיכים.

שבת אחר הצהריים, אנחנו מתארגנים לצאת. הטלפון מצלצל וזה הרופא התורן מפה ולסת שאומר לנו בחביבות, רק רציתי לוודא שאתם באים, אנחנו מחכים לכם. נפרדים מהילדים, יוצאים מהבית בהתרגשות גדולה, אוּרי משתף בתחושות ובפחדים. את הדרך לחיפה אנחנו עושים לאורן של קרני שמש אחרונות, אט-אט יורד החושך על כביש החוף ואורות היישובים על הכרמל מנצנצים לעברנו. ברדיו מתנגנים שירים עבריים ועפרה חזה שרה, "לא זה לא יכול להיות, השנים הן לא שניות, אם תביט תוכל לראות שכלום לא השתנה, כל חושיי מתקוממים, תן לי עוד כמה ימים, לא הספקתי שום דבר השנה". עיניי מוצפות דמעות, האם אנו עומדים לסגור מעגל עם הניתוח הראשון שהיה בדיוק לפני עשר שנים? האם באמת חלפו עשר שנים כל כך מהר?

הכביש כמעט ריק וגם חיפה מתגלה לנגד עינינו כעיר רפאים. בחניון הראשי של בית החולים יש שפע של מקומות חנייה, מראה לא רגיל, ורק כמה אנשים מציצים לעברנו מבעד למסיכות, נראים עייפים. אני מרגישה כאילו אנחנו בתוך חלום, אבל החלום הזה מוחשי, אמיתי לגמרי. בניין הילדים על שם רות רפפורט מקבל את פנינו בצבעים עליזים, אנחנו מתקבלים בדלפק המיון ועולים לכירורגית ילדים, קומה שישית, שם נבלה לילה ללא שינה לפני הניתוח, ועדיין סימני שאלה מרחפים מעלינו: האם יבטלו הכל ברגע האחרון?

בוקר בהיר עולה עלינו. אוּרי התעורר כבר ברבע לארבע, התיישב בבת אחת במיטה ולחש לי: אימא, יאללה! בואי נתארגן! כשאמרתי לו שיש עוד זמן הצליח לחזור לישון קצת, אבל מהר מאוד התעורר שוב והוא נרגש וחושש. שנינו ליד מיטתו, מנסים להיות חזקים אבל הבטן מתהפכת. הנה הגיע הזמן, סניטר חביב מגיע לקחת אותנו, מגלגל את המיטה הגדולה דרך מסדרונות ומעברים, אל אגף חדרי הניתוח, עד הקבלה, שם הוא ממקם את המיטה של אוּרי בין שני וילונות ונפרד מאתנו, מאחל לנו הצלחה. הצוות מקבל אותנו, גם ד"ר אמודי מופיע, עיניו מאירות, ומספר שגם הוא לא ידע עד הרגע האחרון אם הניתוח מתקיים. בחיוך ובנחת הוא מתבדח עם אוּרי, מפיג קצת את המתח, עונה לשאלות אחרונות שלנו, הולך להתארגן, בינתיים מגיע גם המרדים ואני אומרת לו, אתה שומר לנו על הילד היום, ועדיין מתאפקת עם הדמעות. מסתבר שככל שעוברים יותר ניתוחים זה נעשה יותר קשה.

ד"ר חיים אוחיון, המתמחה שליווה אותנו בכל התהליך שלפני הניתוח, מופיע גם הוא, ועוד רופאים מפה ולסת וגם צוות ההרדמה. מכל כיוון אנחנו שומעים שמבטלים עכשיו את כל הניתוחים, ולא יודעים מה יהיה, ובכלל כעסו עליהם שהכניסו את הניתוח הזה. עד הרגע האחרון אני חוששת שיגידו שהכל מבוטל, אבל בינתיים אני רואה שמתחילים להתארגן לתזוזה ואני שואלת, רגע, אתם לא רוצים לתת לי כובע, חלוק? והם ממלמלים, לא בטוח שיסכימו שתיכנסי, עם כל המצב עכשיו, תיכף נראה. אבל הוא ילד, אני אומרת ולבי צונח. איך ייכנס לבד? מישהו כבר מושיט לי את הציוד, אני משחילה ידיים רועדות לתוך חלוק חד פעמי והמרדים עוזר לי לקשור את השרוכים מאחורי הגב, מהר, מהר, הוא אומר, אנחנו צריכים להיכנס, כובע על הראש, ערדליים על הנעליים, מסכה על הפנים כבר יש לי, ערן נפרד מאוּרי ואני צועדת איתו פנימה.

חדר הניתוח גדול מאוד, מואר מאוד, מלא ציוד, והרבה אנשי צוות מתרוצצים מסביב, חלקם עושים את עבודתם, אחרים עומדים ומפטפטים. אני צמודה לאוּרי, מרגיעה אותו, מחזיקה לו את היד. פתאום זה קורה, מישהו מצמיד את המסכה לפניו, אני נזכרת איך היה בדיוק לפני עשר שנים, תינוק בן ארבעה חודשים, בפעם הראשונה בחדר ניתוח, אז שמו לו את המסכה על הפנים ותוך כמה שניות הוא נרדם, אבל עכשיו זה לוקח זמן ואני קצת נלחצת, גם אוּרי לא כל כך מבין מה קורה. זה בסדר, אומר ד"ר אוחיון, אצל תינוק זה משפיע מהר, עכשיו הוא כבר גדול, צריך יותר גז. והמרדים אומר, תנשום נשימות עמוקות, ולי הוא מוסיף בשקט, אל תיבהלי, תיכף יתחילו תנועות לא רצוניות. מזל שאמר, כי תוך כמה רגעים, כשאוּרי עוד עם עיניים פקוחות למחצה, הוא מתחיל להזיז את הידיים והרגליים במין הילוך אטי, מנסה להוריד את המסכה, כל הגוף זז וכאילו מתנגד, כמו אינסטינקט של אדם שנחנק ומנסה לשאוף אוויר, ואני מחזיקה אותו יחד עם הרופאים ואומרת לו מילות הרגעה, הכל בסדר, אוּרי, אני כאן, אימא כאן איתך. הוא כבר לא שומע אותך, אומר לי המרדים בנחת, אבל אני לא מבינה, העיניים עדיין נראות פקוחות והוא מתנגד, בכל זאת אני ממשיכה לדבר אליו ולפתע הוא נרגע, העיניים נעצמות לגמרי, הגוף רפוי, זהו, אימא, אומר המרדים, עכשיו את יוצאת. אני נפרדת בנשיקה, יוצאת אל סבך המסדרונות בחוץ, מסירה מעליי את הציוד החד פעמי, זורקת לפח, מגיעה אל היציאה, אל הקהל, מוצאת את ערן ומתפרקת מבכי.

שלוש שעות נמשך הניתוח ובסופו יוצא אלינו ד"ר אמודי. הכל בסדר, הוא אומר. מספר בקצרה על הניתוח, מבשר שאין זונדה, נותן הנחיות. אחר כך רק אחד מאתנו מורשה להיכנס אל אזור ההתאוששות, הפעם זה ערן ואני נשארת בחוץ. השפתיים שלו מאוד נפוחות, ערן מדווח, אבל הוא ישן ברוגע. אחרי כחצי שעה אוּרי מתעורר והמילים הראשונות שלו הן, אין לי זונדה.

***

חודש עבר מאז, חודש בדיוק, ונדמה שעבר כמו חלום. עד היום אנו מתקשים להאמין שהניתוח בכלל התקיים, אסירי תודה על כך שהכל עבר בשלום וגם עיקר ההחלמה מאחורינו, ומאושרים לראות את אוּרי, אט-אט חוזר לעצמו, צוחק, מפטפט, קופץ ומשתולל, ולפעמים גם נזכר ומדבר על הניתוח, על האשפוז ועל כל החוויה. בניגוד לניתוחי הינקות, הפעם הוא היה מודע לכל חלק בתהליך, זוכר כל פרט בחוויה, וזה יישאר משהו שחווינו יחד, שנזכור יחד כל חיינו.

לא יודעת אם אני יכולה לתת עצות, אבל הנה כמה הערות והארות לאלה שהולכים לקראת הניתוח:

הכנה לניתוח
כאמור, ישנה סדרה של בדיקות ופגישות שנדרשת לפני הניתוח - על כל אלה ינחו אתכם בבית החולים, לכל מוסד ולכל מנתח יש הנחיות מעט שונות. כדאי לעשות את כל ההכנות בסבלנות ובמדויק כדי להגיע לניתוח כשהכל מסודר.

מעבר להכנה הרפואית והבירוקרטית נדרש גם סוג של הכנה נפשית, וכאן המקום לכל משפחה למצוא את הדרך שלה. כדאי לדבר עם הילד בפתיחות, בגובה העיניים, ברמה המתאימה לו. לילדים יש נטייה מופלאה להיות סקרנים ולשאול שאלות רק ככל שהם מסוגלים להכיל; בשלב מסוים הם מרגישים שההסבר מספק אותם ואין להם צורך ביותר ממנו, והם פשוט עוברים הלאה. כדאי להיות קשובים לילד, לעודד אותו לשאול שאלות ולתאר את הדברים בשפה פשוטה, לא מכבידה ולא מפחידה, ולהשתדל לתת לו תחושת ביטחון. למשל להסביר שתהיה מגבלת אכילה אחרי הניתוח. אפשר לדבר על הזונדה, להסביר בשפה מרגיעה ככל שניתן מה זה אומר, ולהזכיר שלמרות אי הנעימות זה יכול לעזור מאוד בימים הראשונים כשלא ניתן לאכול, כי כך לא נשארים רעבים.

כדאי להסביר כמה הניתוח חשוב. זה משהו שעזר גם לי, למקד את המחשבות שלי בידיעה שזה ניתוח מאוד חשוב ובתחושה שיש לנו עכשיו פרויקט לעבור ביחד, כמשפחה, וכולנו נתגייס ונעבור את זה. יש דברים מפחידים כמו הניתוח עצמו, ההרדמה, הכאבים, התפרים, כל אחד ומה שהכי מפחיד אותו, אבל כדאי לזכור ולהזכיר שאלה רק שלבים בדרך אל המטרה הגדולה, שהיא העיקר: לעבור את הניתוח בשלום, להחלים ממנו ולהגיע למצב המצופה, שהוא גדילה תקינה ובריאה של הפה והשיניים לטווח הארוך.

כדאי לחשוב על יום הניתוח ועל הימים שאחריו, תקופת האשפוז וההחלמה. מאחר שמדובר בהחלמה ארוכה, עם לא מעט מגבלות, כדאי להיערך מראש, לחשוב מה צריך, את מי ניתן לגייס לעזרה, וגם לשוחח עם בני המשפחה, כולל הילדים האחרים במשפחה, וגם עם צוות המורים של הילד. אפשר שהילד יספר לחברים שלו, ככל שהוא רוצה ואם הוא מרגיש שזה עוזר לו, ואפשר לבחור לשמור על פרטיות. אפשר לבקש שחברים יבקרו אותו כשיתחיל להרגיש טוב יותר (אנחנו בהחלט תכננו את זה, לצערנו לא התאפשר בכלל בגלל סגר הקורונה, אבל עברנו גם את זה).

כדאי להכין מראש: מברשת שיניים קטנטנה ורכה לתקופה שאחרי הניתוח; אוכל רך שיכול להתאים ושהילד אוהב (מרק עוף צח ומסונן - אפשר להכין מראש ולהקפיא; מיץ תפוחים; מעדנים, גלידות וכדומה); משחקים שניתן לשחק בהם בזמן שקשה לזוז (משחקי קלפים, משחקי קופסה למיניהם, תשחצים, ספרים אהובים) וגם דברים שיחזקו את רוחו של הילד (בובה אהובה, שמיכה שהוא אוהב במיוחד וכדומה); מומלץ להכין גם כמה מתנות והפתעות לתקופת ההחלמה, זה יכול לעזור מאוד.

יציאה מהניתוח, התאוששות, אשפוז והחלמה
גם כאן קשה לדעת מראש כי לכל מנתח הנחיות מעט שונות. אצלנו נאמר מראש שיתכן שיכניסו זונדה, בסופו של דבר המנתח החליט בחדר הניתוח שאין צורך וזו הייתה הפתעה לטובה. הניתוח ארך כשלוש שעות (אם זה שסע חד צדדי אני מניחה שפחות). בסיומו יש חתך באזור המותן, חבוש בתחבושת, ותפרים בתוך הפה. לאחר שהות מסוימת בחדר התאוששות עוברים למחלקה, ושם יש אשפוז של עוד יומיים-שלושה (זה תלוי בהחלטת הצוות, במדיניות בית החולים וכמובן במצב הילד).

בימים הראשונים לאחר הניתוח קשה לקום בגלל הכאב במותן. הקימה מתבצעת בהדרגתיות ומחייבת תמיכה כדי שלא ליפול. לוקח זמן עד שמתחילים ללכת לשירותים, ואחר כך עד שמתחילים להתקלח. במהלך האשפוז מקבלים אנטיביוטיקה לווריד (ממשיכים עוד כמה ימים עם אנטיביוטיקה לבליעה בבית) וגם סטרואידים להורדת הנפיחות בפנים ומשככי כאבים. עם כל יום שעובר יש עוד שיפור קטן, וכשמגיעים הביתה הכל הרבה יותר קל.

מבחינת מצב הרוח, אוּרי היה בימים הראשונים כעוס וזעפני. זה מובן לגמרי בהתחשב בכל הכאבים ואי הנוחות, אבל נדמה לי שהייתה כאן גם השפעה של חומרי ההרדמה, שנשארו בגוף כמה ימים עד שיצאו החוצה. תהיו סבלניים, הילד עבר הרבה וגם אתם, וכולם עייפים ומותשים. תזכרו שזה מצב זמני, ובאמת, עם כל יום שעובר יש שיפור. תזכירו גם לילד כמה הוא גיבור, ושרוב הקושי כבר מאחוריו, אבל צריך לגייס עוד קצת סבלנות ואופטימיות לצורך ההחלמה. רוב תקופת ההחלמה לא נראית כמו הימים הראשונים האלה. עוד מעט יהיה הרבה יותר קל.

ותזכרו שמותר גם לבכות ולהתייאש ולפרוק. אחר כך חוזרים לצחוק והכל נראה קצת יותר טוב.

מבחינת ההיעדרות מבית הספר, במכתב השחרור מבית החולים המליצו על חופשת מחלה של 10 ימים. אני באופן אישי החלטתי עוד לפני הניתוח שכל עוד יש מגבלות תנועה ואכילה, אוּרי יהיה בבית, עד שיגיע למצב שהוא יכול לחזור ללכת כרגיל וגם לאכול כריך. בסופו של דבר עברנו את כל תקופת ההחלמה תחת סגר הקורונה וללא לימודים, כך שאוּרי לא הפסיד אפילו יום אחד בבית הספר, אבל בימים רגילים כדאי לשקול את הנושא ולא למהר.

תזונה אחרי הניתוח
התזונה היא עניין עדין כי חשוב לשמור על הפה אחרי הניתוח. מדובר בהשתלת עצם ויש חשש שהעצם לא תיקלט או שהיא תיספג. כך שנדרשת משמעת לגבי המגבלות.

שמעתי על מנתחים שדורשים יומיים עם זונדה, אחר כך תזונה נוזלית בלבד (מרק עוף, תה, מיץ צלול), ואז תזונה רכה לגמרי (אוכל טחון) למשך כמה שבועות. ד"ר אמודי היה קצת יותר רגוע בהגבלות, כאמור החליט שלא להכניס זונדה, ואישר לנו להתחיל כבר באותו ערב, אחרי ההתאוששות מההרדמה, תזונה רכה כמו מעדנים, גבינה לבנה, רסק תפוחים וכדומה. כשהשתחררנו הביתה הוא כבר אמר שאפשר לאכול כל אוכל רך, כמו קציצות רכות, פירה, חביתה, העיקר שיהיה חתוך קטן, כלומר שלא יהיה צורך לנגוס בו עם השיניים הקדמיות אלא רק ללעוס עם הטוחנות, ובעיקר: לא אוכל שעלול לפצוע, לא שום דבר קשה או חד, ולא אוכל חם, רק פושר.

אחרי שבועיים קיבלנו אישור למאכלים נוספים שדורשים יותר לעיסה, כמו שניצל, אבל שוב, רק חתוך לחתיכות קטנות, ללא חלקים קשים או חדים ושלא יהיה חם. עם הזמן הגענו למגוון רחב מאוד של מאכלים וכך צריך להמשיך לפחות חודש.

היום, חודש בדיוק אחרי הניתוח, אוּרי יכול להתחיל לנגוס במאכלים רכים (לחם רך למשל), אבל בהדרגה ובעדינות. עוד לא ידוע לנו מתי יוכל לחזור לדברים קשים כמו תפוח או ביסלי, אבל זה לא בוער. העיקר שיש מגוון של דברים שהילד יכול לאכול וגם ליהנות מהם ולהרגיש שבע. אחרי החוויה של תינוק שיוצא מניתוח וצריך להיות מוזן במזרק או בצינורית, ולא ניתן אפילו להסביר לו מה קרה ולמה, אני מאושרת עם מה שנתנו לנו ומרגישה שהתברכנו מכל הבחינות.

שמירה על היגיינה
חשוב מאוד להמשיך לשמור על היגיינת הפה לאחר הניתוח. מומלץ להכין מראש מברשת שיניים קטנטנה ורכה, כזו שמיועדת לתינוקות, זה מאוד עוזר. אפשר לחזור לצחצח שיניים בהדרגה, בהתחלה רק את השיניים התחתונות ואחר כך להוסיף את העליונות, מאוד בעדינות באזור הניתוח. כדאי שההורים יעזרו לילד לצחצח את השיניים (אנחנו ממשיכים לעשות זאת גם עכשיו) ומומלץ לצחצח שתי דקות בכל פעם, ככל שניתן.

בנוסף לצחצוח ממליצים לשטוף את הפה במי מלח אחרי כל אכילה. הכוונה למים בריכוז פיזיולוגי (סליין). בבית החולים נתנו לנו בקבוק של ליטר, ובבית, כשהוא נגמר, הכנו לבד. איך מכינים מי מלח? ליטר של מים רתוחים (שהורתחו והתקררו) עם שתי כפיות מלח. מוזגים בכל פעם כרבע כוס, לוקחים כמה לגימות וכל לגימה מגרגרים היטב בכל חלל הפה ויורקים. גם כאן נדרשת סבלנות: יכול להיות שהילד יתנגד בהתחלה, אבל אחר כך הוא יתרגל, בפרט אם מסבירים לו כמה זה חשוב, כי זה הורג את החיידקים שמנסים להתפתח בפה ושומר מאוד על השיניים והחניכיים וגם על אזור התפרים.

את השטיפות מומלץ לבצע אחרי כל אכילה, אבל זה קצת קשה. אנחנו החלטנו ששוטפים במי מלח שלוש פעמים ביום, אחרי הארוחות העיקריות, ומשתדלים לרכז את הארוחות; ובין הארוחות, אם יש פה ושם נשנוש, רק ניגשים לכיור ושוטפים את הפה במים מהברז, זה גם טוב.

חוץ מהפה ישנו גם החתך במותן, אותו מותר לרחוץ במים וסבון כרגיל כבר אחרי יום או יומיים, ואין צורך לחבוש אותו יותר. כדאי לשים לב שהמכנסיים והתחתונים לא לוחצים על המקום (אפשר להיות בלי תחתונים לאיזו תקופה, ולבחור מכנסיים לא לוחצים).

פעילות אחרי הניתוח
הניתוח באזור המותן גורם למגבלה נוספת: כל הרגל באותו צד מושפעת מהניתוח וגם שרירי הבטן מפעילים את המקום וזה עלול לכאוב. בהתחלה אוּרי הרגיש כאב בכל פעם שהתעטש. כל הליכה או עלייה במדרגות הכאיבה. ודאי שלא הייתה אפשרות לרוץ או להשתולל. עם הזמן חל שיפור, ואחרי חודש המקום כמעט לא מורגש. בכל זאת כדאי להיזהר ולא לחזור בבת אחת לפעילות מלאה, להקשיב לגוף ולהוסיף פעילויות בזהירות ובהדרגה.

אורתודונטיה
להפתעתנו הניתוח התבצע כשכל הברזלים עדיין בפה. לקראת הניתוח הסירו את חוט הברזל מהלסת העליונה, כדי שלא יפריע לניתוח, ובסיום הניתוח החזירו אותו לצורך קיבוע הפרה-מקסילה, עד שההשתלה תיקלט. מדובר בהחלטה של האורתודונט המטפל, שמתקבלת בהתאם למצב הפה. במקרה שלנו, פרופ' איזנבוד החליט להשאיר את הברזלים בפה ולא להסיר אותם גם לאחר הניתוח, עד שהמקום יחלים לחלוטין. בעוד כחודש ניפגש עמו שוב, ואז מתוכננת הסרת כל הברזלים והכנת פלטה משמרת בלבד. צריך לתת לעצם להיקלט ולהתאחות לגמרי ולא להפעיל עליה שום לחץ כרגע. בעוד כשמונה חודשים מתוכנן המשך הטיפול האורתודונטי, מאחר שהמנשך ההפוך עוד לא הסתדר לחלוטין ויש עוד עבודה.

תפרים, מעקב לאחר הניתוח וגם... האם זה הצליח?
התפרים בפה הם משני סוגים: תפרים שקופים שנמסים מעצמם ותפרים כהים שאותם יש להסיר. הסרת התפרים מתבצעת כחודש לאחר הניתוח. התפרים הנמסים עדיין לא נספגו לחלוטין ואת חלקם אפשר לראות, אבל הם לא מציקים במיוחד.

באגן ישנם תפרים נמסים בלבד כך שאין צורך בהסרתם. גם הם עדיין נמצאים ונראה שתהליך הספיגה שלהם ארוך. הדבר החשוב הוא לראות שהמקום נראה טוב, לא אדום, לא נפוח ולא מזוהם.

מבחינת ביקורות, גם במחלקת פה ולסת וגם ביחידה של פרופ' איזנבוד פוגשים אותנו כעת לעתים קרובות. בשבועות הראשונים הגענו לביקורת כל שבוע, אחר כך כעבור שבועיים וכעת אנחנו מוזמנים שוב בעוד כחודש. נערך צילום פנורמי של הפה יומיים לאחר הניתוח ובהמשך ייערכו צילומים נוספים. המעקב הוא זהיר וממושך כמו גם הסרת המגבלות; המטרה היא, כאמור, שההשתלה תצליח.

ואיך יודעים אם ההשתלה הצליחה? כפי שהוסבר לנו, רק כשלושה חודשים לאחר הניתוח ניתן יהיה לראות בצילומי הרנטגן עדות לקליטת העצם המושתלת; וההצלחה הסופית של ההשתלה תהיה כאשר השיניים הקבועות ירדו למקומן ויבקעו מתוך העצם החדשה. לזה אנחנו ממתינים ומייחלים. בינתיים מתמקדים בהחלמה ומודים מאוד על כל מה שעברנו.

***

תודות
תודה עצומה לד"ר עומרי אמודי, סגן מנהל מחלקת כירורגיית פה ולסת, מנתח מבריק ומוכשר, על טיפול מקצועי ביותר, מלוּוה בגישה חברית ובחיוך חם, שתמיד שמר לנו דלת פתוחה ואוזן קשבת לכל שאלה או בעיה.

תודה לד"ר חיים אוחיון ולכל צוות המחלקה לכירורגיית פה ולסת, על הטיפול, הליווי והתמיכה, ועל אווירה נעימה, סבלנית, אדיבה ואכפתית לאורך כל הדרך.

תודה מיוחדת לפרופ' דרור איזנבוד, מנהל המחלקה לאורתודונטיה ומומי פנים מולדים, על ליווי וטיפול זה למעלה משבע שנים (ועוד היד נטויה), על ראייה מקצועית לטווח הארוך, על סבלנות והתמדה ועל הישגים יוצאים מהכלל בשיקום הפה של אוּרי שלנו.

ועכשיו לנוח. בעוד כמה חודשים חוזרים להמשך טיפול.

12 בספטמבר 2019

פתחו לי שערי צדק

"אז מתי הניתוח?"

ארבעה ימים השאלה הזו של הדר מהדהדת לי בראש. ארבעה לילות בהם אני נרדמת לתוך מחשבות הניתוח, ורק לפני פחות מחודש יצאנו מהתמודדות מאתגרת אחרת.

בחודש מאי האחרון הדר ואני התקשקשנו על הניתוח שהיא צפויה לעבור לקראת החורף. מעין שיחה מקדימה לקראת פגישה שידעתי שעליי לקבוע בבית-החולים "שערי צדק" עם ד"ר ערן רגב.

כמה ימים לאחר מכן והדר מתלוננת על כאבי אוזניים ושיעול טורדני. ערב אחד קוצר נשימה ואני, על אף שאני מחשיבה את עצמי מנוסה בתחום ההורות והתפקוד בעתות מחלה, מזעיקה עזרה ראשונה. למחרת המלצה לאנטיביוטיקה ואחרי שלושה ימים הדר מתלוננת על חזה בוער. לא עובר יום והדר מתקשה לאכול. כל מאכל שבא במגע עם הלשון נפלט החוצה כמו נחנקת ממנו. יומיים-שלושה ואין שינוי במצב. הדר לא אוכלת.

הפניה למיון, הבדיקות הכלליות מעידות שלמעט צריבה שנצפתה הכל תקין, אך בכל זאת ממליצים לאשפז. מבחינתנו הדר חיונית ומתפקדת, מסרבים לאשפוז בהבנה שהמשך בירור יהיה אצל גסטרואנטרולוג (מומחה מחלות דרכי עיכול) ומשתחררים עם תרופות מונעות צרבת. שיפור קל עם תרופת הצרבת וכל מאכל חדש שאוכלת מבורך. גסטרואנטרולוגית המליצה על בדיקת גסטרוסקופיה, אך במקביל גם משערת שאולי מדובר במקרה סומטי המגיע מטראומה שחוותה.

חששתי מבדיקת הגסטרוסקופיה ועל אף הדאגה וחוסר ההבנה מה הדר חווה, יועד ואני בוחרים לדחות את הבדיקה ככל שנצליח. הרגישות והחולשה שלי להליכים רפואיים שהדר חוותה בעבר היו חזקים מתמיד. בין לבין פותחים "גוגל", קוראים קצת מחקרים רפואיים, מתייעצים טלפונית עם ד"ר רגב מ"שערי צדק", מתייעצים עם רב ומקבלים ממנו ברכה וקמע, הדר מתחילה טיפול הומאופתי אך ככל שהימים עוברים כמעט ולא חל שינוי במצבה, המאכלים שאוכלת ניתנים לספירה על יד אחת.

חודש עובר ואנחנו בעיצומו של חודש יוני ובכל התקופה הזאת הדר נעדרת מבית הספר. המקום שכל-כך פרחה בו, מוקפת בחברות טובות ומצטיירת כתלמידה מצטיינת בעיני המורים, הפך להיות המקום שמציף בה רגשות שליליים. מסרבת להיפרד ממני ורוצה להיות רק בקרבתי. חברות מתקשרות והיא מסרבת לדבר איתן, מגיעות אלינו הביתה והיא מסרבת לראות אותן, שולחות לה מתנות והפתעות והיא מסרבת לקבל אותן. הדר מתכנסת בתוך עצמה, לא משתפת, והדאגה שלנו מתעצמת. מבררים בבית-הספר אם קרה משהו שם ואיך קרה שהכל התהפך למצב הלא מובן. כמה חיכיתי ל-30 ביוני ולחופש הגדול. שיערתי  שהכל יהיה מאחורינו כשהחופשה תתחיל.

בוקר אחד הדר לא מצליחה לשתות מים. למרות שבולעת מים היא מקיאה אותם. נפלטים מתוכה החוצה. עובר יום והתופעה ממשיכה. הפניה למיון ילדים "שניידר", הבדיקות הכלליות תקינות, הרופאים תוהים אך משחררים הביתה. פעם נוספת המילה "סומטי" וטראומה עולים בשיחת הסיכום. והתופעה? ביום למחרת נעלמת כלא הייתה.

הדר מתוסכלת ואני אובדת עצות. יודעת בתוך תוכי שרק אישיות כמו של הדר יכולה לצלוח את המצב והתקופה והתסכול.
החופש הגדול מתחיל, אך התזונה ממשיכה לקרטע. כמעט חודשיים עוברים ולא נראה ששינוי משמעותי מתרחש.

מחליטים להמשיך לדחות את בדיקת הגסטרוסקופיה, ומלאה בתקווה של קיץ פונים לדיקור סיני. במרחק של 20 דקות נסיעה מהבית, על הר גבוה, בישוב קטן מי-עמי, מהמפגש הראשון עם ענת ידעתי שהפתרון להכל נמצא בידיים שלה.
מטיפול לטיפול מצבה התזונתי של הדר משתפר והשיעול נעלם כלא היה. עוד מאכל ועוד מאכל מתווספים לתפריט שלה.
בין הטיפולים יוצאים לטיול וקצת לנופש והרבה תשומת לב. הקיץ ממשיך, אך הדר נמנעת ממפגש עם חברות ושומרת  על ריחוק מכולן.

החופש הגדול נותן סימנים של סיום ושנת לימודים חדשה בפתח. כיתה ד'. מחנכת חדשה, אך מוכרת ואהובה. הדר עם דמעות בקצה העין והחשש הטבעי שלה מהתחלה חדשה. אני רואה כמה הדר אהובה ומתקבלת בחיוך ובחיבוק מעוד חברה ועוד חברה. געגוע אמיתי לילדה שהייתה חסרה תקופה ארוכה. התקופה הקשה מאחורינו, אך עדיין מתמודדים עם פירורים שצריך עוד לנקות. הטיפול הרגשי שענת נותנת להדר בשילוב הדיקור מעודדים וטובים לה. הם טובים גם לי כאמא של הדר.

ב-4 בנובמבר ניסע לפגישה בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים, לשיחה עם ד"ר ערן רגב, לקראת תכנית הניתוחים של הדר עליה דיברנו בפגישה האחרונה שהייתה לפני כשנה. השתלת עצם דו-צדדי ויישור השיניים הקדמיות. רק אז, אולי, תהיה להדר תשובה לשאלה ששאלה לפני ארבעה ימים.

תקופה מורכבת ולא פשוטה לפנינו. אנחנו נידרש לתעצומות נפש לקראת הבאות. אדרש לכוחות של אמונה ולכתף רחבה להישען עליה כמו בעבר.

אני לא אותה אמא מימי ההיריון ועצות הרופאים, בהם נצמדתי ונדבקתי בכח ובאמונה של יועד.
אני לא אותה האמא מהשנים הראשונות של הדר והניתוחים שעברה, אז הייתי אמא לשתיים והדאגות שלי התפצלו בהתאם.
הדר עוד רגע חוגגת 10 ואני חגגתי 40. אמא לחמישה ילדים. מאמינה, חזקה ודואגת הרבה יותר מבעבר.
מרגישה את המשפחה המונחת לי על כתפיים לא רחבות במיוחד, וביניהם ילדה דקיקה, רגישה, עם חוזקות ותעצומות ייחודיים אך ורק לה.

"פתחו לי שערי צדק אָבׂא בם אודֶה יה
זה השער לֵׂה' צדיקים יבׂאוּ בו
אודְךָ כי עניתני ותְהִי לי לישועה
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה
מאת ה' היתה זאת היא נפלָאת בעינינו
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו
אנא ה' הושיעה נא
אנא ה' הצליחה נא"

                                   (תהלים קיח, י"ט-כ"ה)


6 בפברואר 2019

אמא, תהיי אמיצה

היום הילד שלי סובל, וזה קשה. אחרי זמן רב בו נהנינו משגרה שקטה ושלווה, נכנסנו שוב, בסערה, אל עולם הטיפולים. פתאום אנחנו בעיצומו של הטיפול הגדול, זה שכל השנים דובר עליו, ונדמה שכל מה שעברנו, מבחינת טיפול אורתודונטי, היה רק ההקדמה.

אוּרי כבר בן תשע פלוס. ישנם ילדים שעוברים את הניתוח להשתלת עצם בגיל שבע או שמונה. אצלנו הכל קורה מאוחר מבחינת בקיעת השיניים, וטוב שכך. קיבלנו שנתיים שקטות ללא טיפולים, רק מעקבים אחת לכמה חודשים. אבל כל הזמן ידענו שזה מחכה מעבר לפינה. פתאום, בבת אחת, גילינו שעברנו את הפינה, ואנחנו שם.

ברשימת הבעיות הארוכה יש שיניים חסרות, שיניים מנוונות, שיניים שצומחות שלא במקומן או שחוסמות שיניים אחרות; הלסת העליונה שוקעת פנימה; הקשת צרה, אבל בינתיים הוחלט שלא לנסות להרחיב אותה כי לפעמים זה מוביל למצב הפוך, שהיא מתרחבת מדי; וכמובן, נדרשת השתלת עצם, בשני הצדדים. בגלל השסע הדו-צדדי בחך, הלסת העליונה שסועה בשני מקומות, כך שהיא מחולקת לשלושה חלקים. כמו שאני מבינה, זה הגורם לכל הבלגן עם השיניים והשקיעה וכל היתר. על כל אלה ידענו מזמן, אבל היה לנו טוב שהטיפולים נדחו. היה לנו זמן שגרה. כשיש ילדים, אין כמו השגרה.

אתמול אוּרי התחדש בטבעות מתכת על כמה שיניים ובחוט מתכת שמחבר ביניהן. אבא היה איתו. אני כבר לא מגיעה לטיפולים בבית החולים, זה קשה לי. אבא הוא זה שעושה את הדרך הארוכה עד חיפה, ממתין במחלקה, נכנס לטיפול, מחזיק את היד, מכיל את הקושי, מדבר עם הרופא, מקבל הנחיות, קובע את התור הבא, ובדרך חזרה לוקח את אוּרי לעשות קצת כיף ביחד; אני פוגשת אותם בבית וממשיכה משם. גם אתמול היה להם יום כיף, לאוּרי ולאבא, אבל לשניהם היה קשה מאוד.

בהמשך הדרך, ממש בחודשים הקרובים, נמשיך לריבועים מודבקים על השיניים, וגומיות, ומסכה ללילה, והכל במטרה לקדם את הלסת העליונה החוצה, לדחוף את הלסת התחתונה פנימה, ליישר את השיניים ולהכין את הפה להשתלת עצם. בהמשך, בעיקול הבא של המסע, יהיו כנראה גם השתלות שיניים. אבל זה עוד רחוק.

כל כך הרבה על כתפיים של ילד בן תשע פלוס, שקם בבוקר ואומר, אמא, זה כואב. ילד שמצחצח שיניים בגבורה, ביסודיות, ברצינות, ולומד לשטוף את הפה היטב, ומנקה בכל המקומות הנסתרים. ילד ששם את הילקוט על הגב ויוצא לבית הספר אחרי שקיבל ממני הסבר איך לחתוך את הכריך, שיהיה לו קל לאכול, ואחרי שהזכרתי לו שזה בסדר לשתף את המחנכת ואת החברים, אם ירצה, בכל מה שעובר עליו. ילד שסובל כי בצד הפנימי של הלחי נוצר פצע, תוך פחות מיום, מכל הברזלים ששמו לו בפה, אבל כשאני מורחת לו משחה ומוסיפה גם נשיקה על הלחי הכואבת, הוא מביט בי בעיניים אסירות תודה ונצמד אליי בחיבוק, ואני מזהה את השמחה בעיניו, זו שכל כך מאפיינת אותו מאז שנולד; זו שהופכת אותו לאוּרי שלי.

כל השנים ידענו שנגיע למקום הזה, והוא בכל זאת תופס אותנו לא מוכנים. עברנו את התקופה הראשונה אחרי הלידה, עם הקשיים הכל כך משמעותיים בהאכלה ובתחומים נוספים; עברנו שלושה ניתוחים ממושכים, עם תקופות החלמה קשות, עד גיל שנתיים; ותמיד חיכינו שתגיע השגרה. תמיד ידענו שמעבר לשסע, יש ילד. ילד מתוק וחכם ומלא קסם, עם רגשות ורצונות ורעיונות, עם משחקים וספרים ותחביבים. ילד עם המון אהבה. ובאמת, אחרי הניתוחים נכנסה השגרה. בשנים שאחרי הניתוחים אוּרי הלך לגן ולבית הספר, הכיר חברים, למד, שיחק וצבר חוויות וזיכרונות ילדות יפים ומאושרים. היו תקופות של טיפול אורתודונטי, גם הוא לא היה קל; היו מעקבים אצל אף-אוזן-גרון וטיפולים אצל קלינאית תקשורת; אבל כל זה לא הפריע לתחושת הנורמליות הבריאה, שכל כך היינו זקוקים לה.

והנה אנחנו שוב בהתמודדות, עם ברזלים וחוטים ופצעים ומשחות והכנה נפשית לבאות. שוב עולה המילה הזאת, ניתוח, והיא כבר קרובה וממשית. זה לא קל לנו, ובטח לא קל לאוּרי. אני יודעת שאנחנו חזקים, אני יודעת שיש לנו ניסיון ושנעבור גם את זה. אוּרי כבר יותר גדול, וזה משמעותי. זה כבר לא להכניס תינוק לניתוח. זה ילד ששואל ומקשיב ומבין ויודע להתמודד. אבל קשה לראות אותו סובל. כולנו צריכים להיות אמיצים.

אני מזכירה לעצמי שטוב שהוא מתלונן. טוב שהוא משתף אותנו בקושי, כועס, מקשה, שואל שאלות. כל אלה הם סימן לכך שהוא ילד בריא, שעובר תהליך נורמלי. מותר לו לבכות, מותר לו להתלונן. אנחנו מחבקים אותו, מסבירים, ממשיכים הלאה. עוברים את זה ביחד.

היום בבוקר אוּרי יצא לבית הספר, ואני התבוננתי בו, הולך לו ברחוב עם הילקוט על הגב ואינספור רעיונות מתרוצצים במוחו, דברים שהוא רוצה לעשות, משחקים שהוא רוצה להמציא, חברים שאיתם ייפגש. התבוננתי בו וידעתי שלילד הזה יש כוחות מופלאים והמון שמחת חיים. אנחנו צריכים רק להמשיך לטפח את הפרח העדין והמופלא הזה. ולהיות אמיצים.

3 במאי 2018

מרפאה לאבחון מומי פנים בעובר - בית חולים וולפסון

את ד"ר ליאת גינדס המקסימה הכרנו בהיריון עם אוּרי, אז הגענו אליה ליחידת האולטרא-סאונד בתל השומר על מנת לאבחן חך ושפה שסועים. על הליווי שליוותה אותנו במהלך ההיריון ועל גישתה הנעימה, האדיבה, האופטימית והמעודדת כתבתי כאן וכאן. מילותיה על התינוק שלנו, כשעוד היה עובר בלתי-נראה - "הוא יכול להיות גאון, הוא יכול להיות חתיך הורס" - מלוות אותנו מאז ולא יישכחו לעולם.

בשנים שחלפו המשיכה ד"ר גינדס במחקר בתחום של אבחון מומי פנים בעוברים וצברה ניסיון רב בהדמיית פנים ואבחון מומי פנים בעזרת טכנולוגיית אולטרא-סאונד דו ממדית ותלת ממדית. היום אני שמחה לבשר שהיא מנהלת את יחידת האולטרא-סאונד נשים בבית החולים וולפסון, ומרצה בנושא בבית הספר לאולטרא-סאונד ובכנסים שונים, בארץ ובחו"ל.

ד"ר גינדס הקימה ביחידת האולטרא-סאונד מרפאה למומי פנים בעובר, בה ניתן אבחון וייעוץ לנשים בהיריון, בין היתר כאשר קיים חשד לחך שסוע. במקרים בהם מתגלה חשד למום באזור הפנים של העובר, לרבות חשד לחך שסוע ו/או שפה שסועה, ניתן להגיע לאבחון ואף לקבל ייעוץ רב תחומי מצוות מיומן בתחום.

נשים בהיריון שיגיעו למרפאה יעברו בדיקת אולטרא-סאונד מקיפה על ידי ד"ר ליאת גינדס ויקבלו ייעוץ משולב יחד עם מנהל מחלקת פלסטיקה, ד"ר יעקב פרנד.

להלן דרכי ההתקשרות למרפאה, לבירורים ולקביעת תורים:
טלפון: 03-5028491
פקס': 03-5028168
דוא"ל: usnashim@wmc.gov.il


17 באוקטובר 2017

עזבו אותי מהשסע הזה

כך בדיוק אני מרגישה לאחרונה.
שסע? ילד עם שסע? אני כבר לא כל כך מבינה על מה מדובר. מה בדיוק הסיפור?
והתחושות האלה מפתיעות אותי, גם כי פעם השסע היה כל עולמנו, וזה לא היה כל כך מזמן, וגם כי בעצם, שום דבר לא השתנה; יש לפנינו עוד טיפולים וגם ניתוחים (ברבים). אבל משהו בי השתנה, כנראה. או שמשהו השתנה בפרופורציות של החיים.

אוּרי ילד גדול, עוד מעט בן שמונה. הוא הילד הקטן שלי ואני עדיין רואה בו קטן וזקוק להגנה, עדיין נהנית מהתמימות הילדותית, מהרכוּת, מההתרפקות שלו עליי, עדיין נהנית לפנק אותו באופן שילדיי הגדולים, שלושה מתבגרים בגילאים שונים, כבר לא מאפשרים לי בכלל. אבל הוא באמת גדול. כבר בכיתה ג', הולך לבית הספר עם אחותו הגדולה, חוזר ומספר איך היה, הולך לחוגים, נפגש עם חברים, מתכנן תכנונים, בולע ספרים, שקוע בעולם משל עצמו. והעולם שלו כל כך עשיר, מלא ומגוון, שפתאום אני לא מבינה איך בכלל חשבתי פעם שהשסע הזה הוא דבר חשוב, שזה משהו מרכזי שיכול לנהל לנו את החיים.

נכון שהשסע עדיין קיים, נכון שאי אפשר לזלזל בעובדה שאוּרי עדיין זקוק להמשך תרגול על מנת להפיק נכון את כל העיצורים, ועדיין זקוק להמשך טיפול אורתודונטי משמעותי וכאמור גם יזדקק לניתוחים. אבל משהו בי מאוד התחזק בתקופה האחרונה, ואני מרגישה שאוּרי הוא ילד רגיל לכל דבר (ולחלוטין בלתי רגיל במובן הטוב והמחמיא ביותר). נקודת המבט שלי השתנתה, והיום אני מבינה שפעם כנראה ראיתי אותו כילד מסכן שזקוק לטיפול מיוחד ולהגנה מיוחדת, בגלל השסע. היום אני מתבוננת בו וחושבת, כן, הוא עדיין זקוק לטיפול ולהגנה, כמו כל ילד, ואולי אפילו יותר כי הוא הילד הכי קטן שלי... אבל לשסע כבר אין השפעה עליי. או כמעט שאין. הכפתור הרגיש הזה שהיה בתוכי, נזעק לכל מבט, חרד לכל קושי, נלחץ ממה שצופן בחובו העתיד - קצת נרגע. הוא קיים, אבל די יצא משימוש.

בקרוב נחזור שוב לבית חולים רמב"ם, למחלקה בה אנו מטופלים כבר מעל ארבע וחצי שנים. לאחרונה הייתה לנו הפסקה ארוכה ארוכה מהטיפולים, מהפלטות, מהמדידות ומהביקורות. בקרוב כנראה כל זה יתחדש. אולי גם אני כבר לא אהיה כזו גיבורה. אבל נדמה לי שהפעם זה כבר יהיה אחרת.

אני זוכרת שכשאוּרי נולד הבטתי בו, בחדר הלידה, בפלא הזה שסוף כל סוף הגיע אלינו אחרי ציפייה מורטת עצבים ולחץ אינסופי, וקלטתי בהפתעה שהוא לגמרי תינוק רגיל כמו כל התינוקות שהיו לי - רק שיש לו שסע. פתאום זה היה תינוק עם שסע ולא שסע עם תינוק. עכשיו אני חושבת על החיים, שנים קדימה של גידול ילד, נער צעיר, מתבגר שהופך אט-אט לאדם בוגר, ואני קולטת שגם עכשיו, זה כבר לא השסע שנמצא במרכז התמונה. יש ילד בתמונה, ילד מתוק ויפה וחכם, שמח ומלא אהבה, ואי שם בתמונה יש גם שני פסים קטנים, מזכרת מהשסע. נכון שיש עדיין התמודדות עם מה שהשסע הזה השאיר, אבל השסע עצמו כבר לא כל כך בתמונה. רק הילד שלנו וכל הקסם שהביא איתו לחיינו. וביחד נתמודד עם כל מה שיגיע, עם או בלי קשר לשסע.

מוקדש באהבה לכל ההורים לעוּבּרים, תינוקות וילדים עם שסע, שדואגים על העתיד.

14 באוגוסט 2017

אוויר הרים צלול

כחצי שנה לקח לי עד שהחלטתי לכתוב על הדרך בה החלטנו לסיים עם הטיפולים של הדר בבית-החולים "רמב"ם" בחיפה במרפאה של פרופ' אייזנבוד. חצי שנה של מחשבות אינסופיות אם טעיתי, איפה טעיתי ועד כמה.

בחודש מרץ הגשנו תלונה למשרד הבריאות נגד פרופ' אייזנבוד על ההתנהלות הרפואית שחווינו במחלקה. אולי הבלוג הוא המקום לפרט את הנסיבות שהובילו אותנו להגשת התלונה, אבל אצטרך להמתין עם זה קצת, אם בכלל.

במשרד הבריאות הבטיחו לנו תשובה, בין אם התלונה מוצדקת ובין אם לאו, תוך שלושה חודשים. נכון להיום, כחמישה חודשים ממועד הגשת התלונה, התלונה עודנה פתוחה מאחר שמשרד הבריאות ממתין לתגובת בית-החולים בנושא.

במקביל לתלונה במשרד הבריאות הגשנו גם תלונה למנכ"ל בית-החולים רמב"ם, לסגנו וליועצת המשפטית. מבחינתם התלונה שלנו חסרת שחר והם אף הצדיקו את התנהלותו של פרופ' אייזנבוד וצוות המחלקה אותה הוא מנהל.

פרופ' אייזנבוד מטפל בהדר כמעט מהיום שנולדה. למעשה מדובר באורתודונט היחיד שמכיר את ההיסטוריה הרפואית שלה לאורך השנים ואף אחראי לה. ההחלטה לסיים את הטיפול אצלו הייתה מלווה בחששות רבים, מתוך הבנה שמדובר ברופא יחיד בתחומו, במקרה כל-כך מורכב של שפה שסועה. בדיעבד, העובדה שלעולם לא ביררנו לעומק את כל אפשרויות הטיפול להדר היא הטעות היחידה שלנו. נראה שגם מהטעות הזאת למדנו ועוד נלמד.

לאחר בירורים שקיימתי על כמה רופאים הגענו לשני מרכזים רפואיים. הראשון היה בית-החולים "איכילוב" בתל-אביב, אצל ד"ר דפנה שעשוע. ההמלצה שלה הייתה לחזור להמשך טיפול ברמב"ם. מאחר שזו לא הייתה אפשרות מבחינתנו, המשכנו לאפשרות השנייה.

בחודש יוני הגענו לבית-החולים "הדסה עין-כרם" בירושלים, לפרופ' יוכבד בן-בסט. התור שנקבע לנו היה בשעה 11:00 וזו גם הייתה השעה שהתקבלנו לטיפול. דיוק כזה כבר הרבה זמן לא זכינו לקבל במרכז רפואי ציבורי. הנחנו שמדובר אולי במקרה חד-פעמי כי כבר התרגלנו לא לפתח ציפיות. האדיבות של המזכירה בקבלה בהחלט נתנה לנו עוד ניצוץ של תקווה.

במשך שעה ארוכה שוחחנו עם פרופ' בן-בסט על אפשרות הטיפול הקיימת מבחינתה, ששונה מאוד מאופי הטיפול של בית-החולים רמב"ם. כל רופא ואסכולת הטיפול שלו. מבחינתה, מטרת הטיפול כרגע היא הכנת הפה של הדר לניתוח השתלת העצם שמתוכנן להתקיים עוד כשנה. מאחר שמדובר בשסע דו-צדדי נאמר לנו שמדובר בשני ניתוחים, כי הם לא משתילים את העצם בשני הצדדים בניתוח אחד. הדגש העיקרי שלה היה שכל החלטה טיפולית כרגע נעשית במקביל עם כירורג פה ולסת שיבצע את הניתוח.

באותו יום לראשונה שמענו את השם ד"ר ערן רגב, כירורג פה ולסת. ד"ר רגב הוא רופא בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, שם פתח לפני כשנתיים מרפאה חדשה לאחר 20 שנות עבודה ב"הדסה".

במשך כשעה ויותר פרופ' בן-בסט הסבירה וענתה לנו על כל שאלה שהצגנו בהכלה, אמפתיה, בסבלנות ובכבוד. באותו מפגש היא גם הפגישה אותנו בקצרה עם ד"ר כרמלה אנגל, אורתודנטית בצוות אותו היא מנהלת. ד"ר אנגל היא הרופאה שלמעשה תטפל בפועל בהדר.

נקבע לנו תור למדידות הפה שבועיים לאחר מכן. חששנו ממכשולים בקבלת טפסי ההתחייבות מקופת-החולים ("מכבי"), אך התבדינו. 

ביום שהגענו למדידות הפה, הדיוק של השעה שנקבעה והשעה בה נכנסנו לטיפול השאיר לנו רושם שהמקום מנוהל נכון. 
ד"ר אנגל התגלתה כרופאה מאוד רגישה ונעימה. השיח שלה עם הדר נועד לשבור איזו חומת מגן שהדר מקימה סביבה. אמנם החומה לא נפלה, אך בהחלט נוצרו בה סדקים. המדידה הייתה עם אותה פלסטלינה שהדר מכירה ושונאת, אבל בעדינות אין קץ, סבלנות, ליטוף ומילה טובה היא עברה ללא כל התנגדות, במהירות ובהצלחה מרובה. ד"ר אנגל סיכמה את זה בגישה הכי ישירה ואמיתית להדר - "שתינו יחד הצלחנו". תפיסת עולם כל-כך משמעותית בין רופא מטפל למטופל. ההצלחה של הטיפול היא שיתוף פעולה של שניים. אם אחד מתנגד והשני מפעיל לחץ זה לא יכול לעבוד.

לאחר מדידות הפה ד"ר אנגל ביקשה מאיתנו שנקבע פגישה עם ד"ר ערן רגב בבית-החולים "שערי צדק", כירורג פה ולסת שיבצע את ניתוח השתלת העצם בפועל. בעצם, כל הטיפול האורתודנטי נועד על מנת להכין את הפה של הדר, מבחינת מיקום הלסתות והשיניים.

ב-24 ביולי הגענו לבית-החולים "שערי צדק" בירושלים. קבלת הפנים בחניון בית-החולים גרמה לי לרצות לחזור הביתה. הצפיפות וחוסר הארגון השאירו עליי רושם שלילי. השארתי ליועד את חווית חיפוש החניה בזמן שהדר ואני (והתוספת הקטנה שהצטרף למשפחה לפני שנה) מחפשים את דרכינו לקומה הרביעית - מרפאת פה ולסת, או בשמה  "הרמוניה".

לשמחתי המרפאה נתנה לנו חוויה שונה לחלוטין מהחניון. מרפאה חדשה ואסתטית, ללא לחץ של קהל ממתינים.

ד"ר רגב קיבל אותנו לחדר הטיפולים החדיש. הדבר הראשון שהוא בחן היה המראה החיצוני של הפה. אמר לנו שהרבה זמן לא ראה ניתוח כה מוצלח מבחינה אסתטית של שסע דו-צדדי. השם של פרופ' רוזנברג ריחף בחדר כמו מלאך משגיח. בהמשך בדק את הדר בחלל הפה, בחן לעומק את אוסף צילומי השיניים, שוחח טלפונית עם ד"ר אנגל והקשיב לכל שאלה, תהייה ומחשבה שהעלינו בפניו. שעה ואף יותר הקדיש לנו מזמנו באותה סבלנות וכבוד שזכינו לו בבית-החולים "הדסה". כנראה יש משהו באוויר הירושלמי, צלול יותר ונעים הרבה יותר.

ד"ר רגב הציע שהדר תעבור CT על-מנת לקבוע בוודאות ובדיוק את הרכב העצמות שבפה. ניידות הפרה-מקסילה נגרמת לדעתו מכך שחיבור העצמות בין הלסת לחך תלוי על בלימה. הידע הזה משמעותי לניתוח השתל ובכלל למשמעות של כל מכה שחלילה הדר עלולה לספוג באזור הזה של הפנים. ד"ר רגב אמר לנו שהוא מעוניין להתייעץ התייעצות רחבה יותר עם הצוות ב"הדסה" לפני שמקבל החלטה כזאת על CT ויהיה איתנו בקשר טלפוני. במקביל השאיר לנו את מספר הנייד שלו לכל עניין ושאלה. עבורי זו הייתה חותמת בטחון.

כשבוע לאחר הפגישה ביננו ד"ר רגב יצר קשר והמליץ שנעשה צילום CT. כששאל אותנו איפה נבצע את הצילום שאלתי אותו היכן הוא מעדיף. עבורו "שערי צדק" הייתה הבחירה ההגיונית מאחר שיוכל להגיע בזמן שנהיה שם. קבענו אם כך שהצילום יתבצע שם.

מהמפגש עם ד"ר רגב יצאנו יותר מבולבלים, מבינים שהמקרה של הדר מורכב הרבה יותר ממה ששיערנו.
אבל יצאנו גם עם תחושת בטחון, שיש פה סיעור מוחות בין אנשי מקצוע מגוונים האמונים על הצלחת הטיפול בפה של הדר.
עם תחושה שלא משנה מה, ברגע שהאוויר צלול יותר, סיכויי הצלחת הטיפול גדולים הרבה יותר.


25 בספטמבר 2016

מד רגשות

הדר בכיתה א'.

אחרי שנתיים בגן חובה הדר הולכת לבית-הספר. שנתיים עם צוות גן מיוחד במינו - יפעת ומזל, שעבורי הן התגלמות של אידאל חינוכי. ותיקות ומנוסות, מלאות הנעה והנאה במקצוע כל-כך שוחק ולא מוערך בישראל 2016. כבוד הילד וראייתו במרכז, כיחיד במינו מתוך קבוצה, הם העוגן של הראיה החינוכית שלהן. מחבקות ומכילות, אוהבות את הילדים ואוהבות את העשייה שלהן. אחרי גן כזה מיוחד המעבר לבית-הספר הוא בהחלט לא פשוט.

כל הילדים נולדים רגישים. כל אחד מתפתח אחרת, מי רגיש יותר ומי פחות. ילד ילד והרגישות שלו.
הדר שלי רגישה במיוחד לתחושות, לאמירות, להתנהגויות. אני שואלת את עצמי לא פעם מה יותר - האם הדר יותר רגישה לסביבה או שאני יותר רגישה להדר. תשובה חד משמעית עוד אין לי.

לכן הכניסה של הדר לבית-הספר לוותה בחששות יותר גדולים. השנתיים האחרונות בגן היטיבו איתה. היא התבגרה, פיתחה בטחון עצמי, למדה לכתוב, לקרוא. כל הסימנים הראו שהשארתה בגן שנה נוספת הייתה שיקול מושכל ונכון. ההסתגלות למקום חדש תהיה מבחן למציאות.

מציאות הטיפולים ברמב"ם המשיכה כל התקופה הזו כרגיל. בחודש מאי האחרון, אחרי הפסקה של חצי שנה במהלכה המתנו לשיניים מתנדנדות שינשרו, חזרנו לביקורת אצל פרופ' אייזנבוד. התקבלה החלטה על ניסיון נוסף בטיפול ב"פלטה". הפסקתי מזמן לספור כמה "פלטות" כבר הרכיבו ופירקו להדר בפה.

באותה שיחה עם פרופ' אייזנבוד הוא הביע ספק ביעילות הטיפול ב-100%, אך לדעתו אין סיבה שלא לנסות. השיניים הקבועות, העליונות הקדמיות, בקעו בזווית לתוך חלל הפה. ה"פלטה" הקודמת לכאורה אמורה הייתה למנוע את זה, ולגרום לשיניים לבקוע בצורתן הנכונה, אך היא לא הצליחה. מטרת הפלטה החדשה היא ליישר את זווית השיניים, המשך הרחבה של הלסת והכנת הפה לניתוח השתלים שצפוי עוד כשנה. החשש של פרופ' אייזנבוד הוא מהמשך נסיגת הלסת וצורך נוסף בניתוח בלסת עצמה. הפלטה החדשה אמורה למנוע את זה.

קבענו תור ליולי. תחילת החופש הגדול. אחרי תלאות בירוקרטיות נוספות של טופס ההתחייבות מקופת החולים (נראה שזה לעולם לא יגמר ולעולם לא אצליח להתרגל לזה) הגענו למדידות בחיפה. הדר צלחה את המדידות בגבורה. הרגשתי את הבגרות שלה וההשלמה עם הצרכים הרפואיים להם היא נדרשת. האחיות שלה שהתלוו לטיול שלנו ראו בה גיבורה לא פחות. התור המיידי שנקבע לנו להרכבת הפלטה היה לתחילת חודש אוגוסט, שלושה ימים לפני התאריך בו הייתי צריכה ללדת, לכן כבר באותו רגע ביקשנו לדחות את התור לסוף אוגוסט. קבעו לנו תור ב-30 באוגוסט, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים.

לאחר שילדתי בתחילת אוגוסט התמונה בראש הייתה לנו יותר ברורה. לי היה ברור שאני לא אקח את הדר יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים להרכבת "פלטה". הכאב וההסתגלות של הפה למכשור החדש לא יכולים לבוא במקביל לפתיחת שנה חדשה, במקום חדש וכל-כך שונה ממה שהייתה רגילה אליו. התקשרתי והשארתי הודעה שלא נגיע ושישלחו לנו זימון עם תאריך חדש. לשמחתי, או לא, טרם קיבלנו אחד.

ליועד היה ברור משהו אחר. יועד קיבל מבחינתו את ההחלטה שאין צורך כרגע שוב במכשור בפה. מבחינתו, כשיש ספק - אין ספק. אם פרופ' אייזנבוד הטיל ולו ספק קטן בהצלחת הטיפול אז אין צורך לגרום להדר עוד עוול. אני לא שלמה עם המחשבה הזו שלו, אך העובדה שטרם קיבלנו זימון חדש ממחלקת פה ולסת עוד לא מטרידה אותי.

ב-1 בספטמבר הדר התחילה ללמוד בכיתה א'. באותו ערב לאחר התלבטות ארוכה יצרתי קשר עם מחנכת הכיתה. מאחר שאני מגיעה מתחום ההוראה והדר היא הבת השנייה שלנו, הנחתי כי טלפון של הורה ביום הראשון ללימודים יכול להיות שיקול נכון או טעות טקטית, תלוי ברמת החשיבות של השיחה ובעיקר תלוי מאוד במורה. מבחינתי זו הייתה שיחה חשובה ולכן גם יצרתי קשר. שיתפתי את המורה בכל הנוגע לעניין השפה השסועה, כשהעיקר עסק בטיפולים האורתודונטיים אותם היא עוברת בממוצע של אחת לחודש. ציינתי גם בקצרה שהדר היא ילדה רגישה, אבל שמתי דגש על רגישות הנובעת מהצרכים להם היא נדרשת מגיל אפס והאופן בו חייה מתנהלים מהיום שנולדה. ילדה רגילה אך טיפולים לא שגרתיים.

שלושת הימים הראשונים עברו בחיוכים ובשמחה. אמירות של "כיף" היו מסכמות את היום. הייתי מופתעת וגאה. שידרתי שהכל כרגיל, אך לרגע לא השליתי את עצמי שהמצב לא ישתנה. האסימון עוד עלול ליפול בהמשך. הדר נפרדת ממני בשער בית-הספר ונכנסת פנימה שמחה ומחייכת. אותה הדר שגם לאחר חופשת פסח האחרונה, כשהיא בת 6 וחצי, בכתה בכניסה לגן כי היא רוצה הביתה, בכי חנוק ועצור שמעורר בי הכל פעם מחדש את אותו כאב לב. בכי שאני לא מצליחה להתרגל אליו. אולי כי האחיות שלה לא בוכות בפרידות בבוקר, אולי כי זו הדר הכל-כך רגישה ושאני רגישה כלפיה.

ביום הרביעי ללימודים חל השינוי. בכי בשער בית-הספר. לא רוצה להיכנס, רוצה הביתה. ככל שהעמקתי בחקירות מה קרה, הדר משתתקת יותר. המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש: קושי חברתי? קושי לימודי? המורות מאיימות מדי? שאלות שסביר להניח שכל אמא תשאל את עצמה על הילד שלה שרק נכנס למקום חדש. אבל אני לא כל אמא והדר היא לא כל ילדה. אני אמא רגישה במיוחד לילדה רגישה עוד יותר. שתינו רוצות התייחסות בכפפות של משי כי שתינו מיצינו את כפפות הגומי של הרופאים.

שיחות בבית, שיחות באוטו. הדר לא משתפת פעולה ולא מספרת. אחותה הגדולה שלומדת איתה באותו בית-ספר מספרת לי שהיא בוכה בהפסקות. כשהדר יוצאת בסוף יום הלימודים לאוטו היא לא שמחה. זו לא הדר שאני מכירה. אין אמא שזה לא ידאיג אותה, יתסכל אותה ויגרום לה לפעול. המחשבות לא מפסיקות לעבור בראש. אני תוהה איפה הרצון של הדר לתשומת לב מצדי ואיפה הרצון והצורך שלה לתשומת לב בבית-הספר.  להדר אני משדרת את החוזקות שלי. מבפנים אני נאכלת. אני אמא שאגן עליה בכל דרך, אבל לא תמיד המערכת תאפשר לי לעשות את מה שנראה לי הנכון ביותר.

הרבה פתרונות יש לי, לא בטוח שהם יתקבלו בהבנה בבית-הספר אך אעשה הכל בכדי להשיג אותם. דבר אחד אני בהחלט יודעת שחייב להתקיים: המורה של הדר צריכה להיות אישיות רגישה מטבעה ורק ככה תדע איך להתמודד עם שתינו.

כן פלטה, לא פלטה - עם כל המשמעות של זה, בשבוע אחד זה הפך להיות דבר שולי. ההתמודדות החדשה שהדר נדרשת אליה מעסיקה אותי לא פחות, ואם אהיה כנה אפילו יותר, מכל דבר אחר אליו אני נדרשת. הפלטה תצטרך לחכות. אני מניחה שדווקא אליה הדר תוכל להסתגל הרבה יותר מהר. שתינו כרגע לומדות להתמודד עם כיתה א', כל אחת מזווית הראיה שלה על החיים.

8 ביוני 2016

נקודה רגישה

אוּרי שלנו עומד לסיים את שנת הלימודים הראשונה שלו, והיום נערך בבית הספר טקס שבועות שהיה באחריות שכבת כיתות א'.

הגענו בבוקר לבית הספר, יחד עם עשרות הורים נוספים, נרגשים כמונו. באולם הספורט של בית הספר התקבצו ילדי כיתות א', לבושים לבן, לראשיהם זרים לבנים אחידים שחילקו להם המורות, וישבו נרגשים, קטנים ומתוקים, על ספסלים שהוכנו עבורם במרכז האולם. להורים הוקצו מקומות על ספסלי הצופים. למרות שהקדמנו מרבית המקומות כבר נתפסו, מצאנו לנו מקום פנוי בצד. הצלחנו לאתר את אוּרי, יושב לו בספסל האחורי, כמעט מאחורי כולם. נופפנו לו לשלום, הוא קלט אותנו, החלפנו נשיקות באוויר ועשינו פרצופים מצחיקים.


במשך דקות ארוכות היה האולם סואן ורועש, עד שאט-אט נכנסו כל המוזמנים, האורחים המיוחדים, שאר תלמידי בית הספר וכל העושים במלאכה. "בוקר טוב", רעם המיקרופון. הטקס התחיל.


ערן ואני היינו דרוכים עם המצלמות. אוּרי הסביר לנו בבית, פחות או יותר, מתי הוא מקריא - לשמחתו קיבל תפקיד קריינות כמו שרצה - והבנו שהוא לקראת הסוף. הטקס התקדם, צילמנו לו כמה סרטונים כפי שביקש (הילד יודע לתת הוראות מדויקות), הרגשנו את העצבים נמתחים להם עוד ועוד... סוף כל סוף ראינו את אוּרי נעמד יחד עם כמה ילדים נוספים וצועד אל קדמת האולם. הגיע תורו.


שנינו נעמדנו עם המצלמות. המיקרופון עבר מיד ליד והגיע אל אוּרי, שבקולו המתוק הקריא את הטקסט בעל-פה, במדויק וללא כל שגיאה. המיקרופון עבר הלאה, נשמנו לרווחה. הוא עשה זאת! לא התבלבל, לא טעה, לא שכח. אנחנו רחוקים ממנו אך מצליחים לקלוט על פניו הבעת שביעות רצון. הוא מרוצה מעצמו, החוויה הייתה חיובית. תודה לאל.


דברי הברכה הסתיימו וכל הילדים קמו ממקומם ונאספו יחד לשיר סיום - "שווים".


"אתה לבן אני שחור 
אני חשוך אתה באור 
שמחמם כמו אמא 
ושדואג לך. 
אתה קטן אני גדול 
אני רוצה אתה יכול 
לרקוד, לצעוד קדימה
להיות שלם בין אנשים

ואולי יבוא יום ונהפוך שווים 
אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים 
ונזרום ביחד עד אין סוף 
שנייה לפני שקו החוף מגיע 
שנייה לפני שקו החוף מגיע..."

לנגד עיניי ילדי הקטן, המתוק, שעשה את זה. עבר את הניתוחים, עבר את השנים הראשונות, הקשות, למד לאכול, למד לדבר, עדיין מתקשה לפעמים, ככל ילד אחר, אבל עושה את זה, יום-יום ושעה-שעה. עומד בקרב חבריו, עושה את התנועות ושר, "שלם בין אנשים". דמעות מציפות את עיניי, אני ממהרת לנגב אותן אבל הן שוטפות, מאיימות להציף את כולי, אני מרגישה כאילו עוד רגע אני נמסה, רוכנת אל ערן שלידי ולוחשת לו "אני נזכרת בטקס פתיחת שנת הלימודים, גם אז התפרקתי מרוב בכי", וערן להפתעתי דומע גם כן ואומר לי, "כן, אני מרגיש אותו הדבר בדיוק", ומוסיף "יש לנו כנראה נקודה רגישה לילד הזה".

אז כן, יש לנו נקודה רגישה לילד הזה. אולי זה גם בגלל שהוא הילד הכי קטן שלנו, אבל אני לא חושבת שזו הסיבה. אני חושבת שעברנו איתו מסע מאוד עמוק, מאוד מטלטל, ואמנם התגברנו על מכשולים רבים אבל אנחנו ממשיכים לדאוג לו - איך יסתדר, איך ישתלב, האם יצליח ליצור קשרים, האם משהו מכל מה שעבר יפריע לו, כיצד רואים אותו האחרים, האם הם מבינים את הדיבור שלו, מה הם חושבים על הצלקות... את כל אלה אנחנו נושאים בלב, אולי אפילו בלי להרגיש, בלי לחשוב בכלל, ורק כשמגיע אירוע כזה אנחנו מבינים עד כמה הנקודה הרגישה הזו עדיין כאן, אתנו לעוד שנים רבות.

מיד כשתם הטקס הגענו אליו, חיבקנו ונישקנו אותו ואמרנו לו כמה אנחנו גאים בו. אני נצמדתי אליו ולא רציתי לעזוב, היי, אמר ערן בחיוך, את זוכרת שיש לו גם אבא? גם אני רוצה, תני מקום. ואוּרי היה מרוצה מעצמו, נפרד מאתנו ורץ אל חבריו בחיוך גדול.

7 בפברואר 2016

רגעים של ייאוש

לפעמים אני נקלעת לרגעים של ייאוש.

אוּרי היה חולה בשבוע האחרון. חולה מאד, כל השבוע, עם חום גבוה, חוסר תיאבון, חולשה, נזלת, כאבים בכל הגוף... ילד בן שש שחזר להיות תינוק שחי על אימא. היה בזה משהו מאוד מתוק, לחזור שוב לחיבוק הקטן הזה, לסימביוזה הזאת עם הילד הכי קטן שלי שכבר מזמן אינו תינוק. אבל היה קשה לראות אותו סובל כך, והיה קשה להכיל ולשאת את זה כל כך הרבה ימים.

מה בדיוק שבר אותי? אני לא יודעת להגיד. אבל זו הייתה הצטברות של הרבה דברים.

קודם כל, הסבל של אוּרי. היו רגעים שהוא היה עליי ובכה ובכה ואני נזכרתי ברגעים ההם אחרי הניתוחים, כשהוא היה תינוק ולא יכול היה להירגע בגלל המגבלות שאחרי הניתוח ואני פשוט השתגעתי מרוב מצוקה, איך אפשר להקל על התינוק הקטן הזה, איך אפשר לקחת ממנו קצת מהסבל, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות, רק להחזיק אותו, להכיל, לחכות, לקוות. גם היום, כשהוא בוכה, לפעמים משהו בפנים שלו, בעווית הזאת של הבכי, נורא מזכיר לי את אותו תינוק קטן שהשפה שלו תפורה חזק ואני, אימא שלו, מחזיקה אותו ומשתגעת מחוסר האונים, מחוסר היכולת לעזור.

מעבר למחלה עצמה, לא נעים להודות אבל הסתכלתי הרבה על אזור השסע, על הצלקות. בגלל החום, הצינון, היובש בשפתיים והנזלות האינסופיות, כל אזור השסע נראה פשוט נורא. אני מרגישה נוראית שאני בכלל מעלה את הדברים במחשבתי, וודאי שעל הכתב, אבל אני חייבת להודות שזה מאוד הטריד אותי. הצלקות נראו בולטות וכהות יותר, השפה העליונה - שעשויה משלושה חלקים שחוברו ביד אדם - נראתה לא אחידה מתמיד, וחוסר הסימטריה בנחיריים בלט במיוחד. היה לי קשה לראות את זה. גל של רחמים ודאגה הציף אותי עוד יותר.

בנוסף לכך, בהמשך למחלה עצמה התפתח סיבוך של דלקת באוזן. אוּרי צרח מכאבים, נסענו לקופת חולים, קיבלנו טיפות אוזניים שבקושי עזרו, עברנו יום ועוד יום ולפתע, בבת אחת, הכאב פסק והפרשות החלו לדלוף מהאוזן. מיד ידעתי: יש נקב בעור התוף. שוב. ושוב באוזן ימין. שוב נסענו לרופא, שאישר את מה שכבר ידעתי אבל לא התרגש, זה לרוב מתאחה לבד וברוב המקרים אין פגיעה בשמיעה, אבל אני שכבר עברתי עם האוזן הזאת כל כך הרבה לא יכולתי שלא להרגיש שוב את מפלס החרדה עולה. ואני באמת לא אימא חרדתית בכלל, אבל משהו בילד הזה עם כל מה שהוא עבר גורם לי לפעמים להשתגע מדאגה.

במקביל לכל אלה היה העניין עם בית הספר. אוּרי רק בכיתה א', וכמובן לא היה פשוט להשלים שיעורים משבוע שלם של היעדרות מהכיתה. בסופו של דבר הסתדרנו, אבל כל השבוע הפריעה לי מאוד העובדה שאף אחת מהמורות שלו לא טרחה לצלצל ולהתעניין בשלומו. הרגשתי שלאף אחד לא אכפת, שהילד שלי נזנח - הרי עם ילדיי הגדולים תמיד המורות התקשרו אחרי היעדרות של יומיים לראות מה קורה ומה שלום הילד. לאוּרי זה לא הזיז בכלל, גם השיעורים לא הטרידו אותו בכלל ואני יודעת שהייתי אמורה להיות רגועה גם אני, אבל איכשהו חוסר האכפתיות הזה של המורות הטריף אותי, התחבר לתחושה הכללית שהילד הזה פשוט מסכן (ומהצד אני יודעת שהכל בראש שלי, חרדות מיותרות של אימא שעברה קצת יותר מדי ומתחילה לדמיין דברים, אבל כאמור, אני כאן משתפת מכל הלב...). בסופו של דבר התברר שהייתה אי הבנה עם המורות, המחנכת צלצלה והתנצלה בלי סוף והמורה לשפה שלחה גם היא התנצלות במייל ושתיהן הביעו דאגה וביקשו לעזור - אבל אני נשארתי בתחושה שלאף אחד לא באמת אכפת.

כל זה מתחבר גם לעובדה שאנחנו כבר תקופה עוברים טיפול בדיבור שמתקדם מאוד לאט, ואני רואה כמה קשה לאוּרי לעשות את הקפיצה הסופית, האחרונה, אל הדיבור הנכון. אני יודעת שאני חייבת להתאזר בסבלנות ושהכל יסתדר בזמן הנכון, בלי לחץ, אבל מאוד קשה לי לראות אותו עם הדיבור הלא ברור, בנוסף למצב של השיניים והלסת - ולחשוב שהוא יוצא אל העולם ומתמודד יום-יום, ובקרוב יגיע היום שהוא יתחיל לשאול שאלות, להיות מודע, וכמה שאנחנו משדרים שהוא ילד רגיל, ובאמת חושבים כך - הרי בסופו של דבר הוא יגיע לדבר הקטן הזה ששונה אצלו... מה יהיה? איך יתמודד? כיצד ירגיש? ים הדאגה עמוק ואינסופי.

ואם לא די בכל אלה, המכון להתפתחות הילד ממשיך למרר את חיי. אנחנו מטופלים אצל קלינאית תקשורת חיצונית שאושרה על ידם, מפאת תורים בלתי אפשריים לקלינאיות במכון, והם מחזירים לנו חלק ניכר מעלות הטיפול (לא הכל כמובן). אלא שבכל פעם שאני מגישה קבלות על מנת לקבל החזרים, מסתבר שמשהו חסר. היום אני כבר מומחית לענייני בירוקרטיה ויודעת שצריך לקבל אישור לסדרת טיפולים, ואישור לקלינאית המטפלת, וגם להביא מכתב סיכום עדכני מאריאלה נחמני, וגם סיכום תקופתי מהקלינאית, וגם הפנייה מרופא הילדים, ואת כל אלה לעשות מחדש בכל פעם שמתחלפת שנה קלנדרית, ובלי קשר גם לעשות הכל מחדש בכל פעם שמסתיימת סדרת טיפולים (גם אם בדיוק סיימנו את כל התהליך בתחילתה של שנה קלנדרית). ועדיין אני רודפת אחרי המכון להתפתחות הילד כדי לאשר את הטיפולים של 2015, טיפולים שהיו אמורים להינתן לילד שנולד עם חך שסוע כדבר מובן מאליו ובלי שום קושי! האם לא עברנו מספיק???

אז זהו. זה היה גל הייאוש ששטף אותי השבוע. במוצאי שבת מצאתי את עצמי ממררת בבכי באוזני אבא של אוּרי ומוציאה את כל מה שהצטבר במהלך השבוע ולא היה זמן לפרוק. אני יודעת שכל זה סתם חרדות, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה ואופטימית ולא להתרגש משטויות כמו בירוקרטיה מעיקה בקופת חולים או טעויות של מורות בבית הספר... אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה - אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל אוּרי. אבל לפעמים אני נשברת. המסע הזה ארוך ולמרות שכבר עברנו בו תחנות מאוד קשות ויכולנו להן, למרות שהאתגרים העיקריים כבר מאחורינו, לפעמים מגיעים אתגרים שלצופה מבחוץ כנראה נראים קטנטנים אבל דווקא הם שוברים אותי. אולי משהו בעמידות שלי קצת נסדק, אולי יש אתגרים קטנים וטיפשיים שהם קצת יותר מדי.

אז אני קצת מתפרקת, קצת בוכה. הרבה בוכה. אחר כך נושמת עמוק, אוספת את השברים ומתחילה מחדש. החיים ממשיכים ויותר מכל אני רוצה שאוּרי יהיה מאושר. מקווה ומייחלת שלמרות הכל - הניתוחים והצלקות, הקשיים בדיבור, הבעיות בשיניים והרגישות באוזניים, קשיי הבירוקרטיה וחוסר האמפתיה הכללי בעולמנו - נצליח לשמור עליו, לגדל אותו באהבה ובנחת ולראות אותו צומח לאדם חזק, בוטח, אוהב ומאושר.

שיהיה שבוע טוב.